כחה של אחדות

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּֽהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ויקרא יט. ב')

הציווי הראשון בפרשת קדושים של "קדושים תהיו" נפתח במילים: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם". מביא רש"י ומפרשי התורה בשם מדרש רבה לפרשת קדושים (פרשה כד' סימן ה'. וכן ברש"י): "תני ר' חייא פרשה זו נאמרה ב'הקהל' מפני שרוב גופי תורה תלויין בה". שהרי בפרשה זו נאמרו דברים יסודיים בתורה ולכן ראוי שכולם ישמעו אותם מפי משה.

יש להבין, אכן יש חשיבות בפרשה זו שנאמרה בהקהל, אך מדוע נבחר לפתוח את המסר הזה שנאמר אל כל עדת בני ישראל במילים: "קדושים תהיו"?

י"ל שהציון וההדגשה שדברים אלו של "קדושים תהיו" נאמרו בהקהלת עדת בני ישראל בא ללמדנו שקדושת ישראל נעשית מכל חלקי ישראל. אם רוצים עם ישראל קדוש ומובחר צריך אחדות. לא מספיק שאדם בודד יהיה קדוש ופרוש, עליו להיות חלק מעם ישראל כי אז הקדושה מתעצמת ונצחית.

ה"שם משמואל" מבאר את הענין באומרו שרק מצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצידו. וכל כמה שאדם מקרב את עצמו לכלל, כך מקבל הוא את הקדושה.  

מדוע הקדושה תלויה בכלל?

הנה כתיב (במדבר טו, מ) "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם", הוסיף לאמור מילת "כל", כי קדושה היא נבדלת, ואי אפשר לזכות לקדושה אלא אם כן כל אבריו מקודשים, שאם אבר אחד עדיין איננו מקודש עדיין אינו מובדל כלל, שהרי יש לו חיבור לרע באמצעות אותו אבר, וידוע שרמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח האיברים שבאדם, ועל כן להיות קדושים אי אפשר כי אם על ידי עשיית כל רמ"ח מצוות עשה, שהרי הרבה אינן נוהגות בזמן הזה ויש מצוות שאינן נוהגות אלא במלך או בכהן גדול, ויש הרבה מצוות שאינן אלא על ידי סיבה רחוקה מאד.

הקדושה תלויה בקיום כל המצוות כי "רמ"ח מצוות עשה מקדשין רמ"ח האיברים שבאדם". וזה דבר בלתי אפשרי שאדם פרטי יקיים את כל המצוות.

אך אם אדם דבוק בכלל ישראל וכלל ישראל הם כאיש אחד, או אז מועילות המצוות של זה לזה, כמו אדם פרטי לעצמו שמקיים מצוות באיבר זה מועילות גם לאיבר אחר. אך כל זה באם הוא דבוק בכלל ישראל.

וזה שנאמרה בהקהל, להורות שאי אפשר להגיע אל הקדושה רק באמצעות הכלל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה, והרי אי אפשר לאיש פרטי לקיים את כולם. וכלל ישראל נחשב "כאיש אחד" ולכן החיבור לכלל ישראל גורם לזה ש"מועילות המצוות של זה לזה", ורק על ידי זה אפשר להגיע אל הקדושה.

אשר על כן שומה עלינו לזכור כי עם ישראל עם אחד הוא, וכבר נאמר במעמד הר סיני, "ויחן שם ישראל" ולא נאמר ויחנו בלשון רבים אלא ויחן בלשון יחיד, לומר לך שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד.

בברכת ה' לעם ישראל נאמר שעם ישראל משולים הם לכוכבים כפי שאומרת התורה:

יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (דברים פרק א פסוק י) עם ישראל נתברכו שיהיו 'ככוכבי השמים'. כי ריבוי כוכבי השמים כל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו והוא נספר, כדכתיב (ישעיה מ, כו) "המוציא במספר צבאם".

כשמביטים לכוכב הוא נראה קטן מאוד, אך ככל שנתקרב אליו נראה כמה הוא גדול ביותר, כמה הוא עוצמתי, כך גם כל יהודי באשר הוא יש לו את ההבנה שלו, את החכמה והתבונה שלו, ואת ההצלחות שלו. וכשעם ישראל כולו באחדות הרי שמתאחדים כוחות עילאיים ששום כח בעולם לא יכול לו.

כל חששו של פרעה מבני ישראל נבע מכח האחדות שהיתה שרויה ביניהם, כמו שהעיד עליהם הכתוב: "ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות", לרמוז שהיו כנפש אחת. ידע פרעה כי שום כח בעולם אינו יכול לגבור על בני ישראל שעה שהם מאוחדים, עד שאפילו כאשר הם שרויים בחטא, האחדות עומדת להם לחומת מגן. וכמו שאמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"א): דורו של אחאב, אע"פ שעבדו עבודה זרה, כיון שלא דברו לשון הרע והיו שרויים באחדות, יורדים היו למלחמה ומנצחים. ואילו דורו של דוד, אף שהיו צדיקים, כיון שהיתה ביניהם מחלוקת ודלטוריה, היו יורדין למלחמה ונופלים.

סיפור נפלא על האדמו"ר מצאנז

בתקופת מלחמת העולם השניה שכל האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג. את אשתו ו-11 ילדיו, ונשלח לעבודות כפיה ששרד אותן בקושי. כשנשאל כיצד הצליח להתגבר על ייסורי האיוב הללו, הסביר: "איבדתי את כל משפחתי, איבדתי את הכל – אבל את הקב"ה לא איבדתי".

כאשר נכנסו הנאצים לקלויזנבורג, עברו עליו שבעה מדורי גיהנם. בתקופת אימים זו התגלתה התנהגותו המופתית באופן לא רגיל: בשיא היגון והצרות לא חדל מללמוד, להתפלל ולקיים מצוות שבין אדם לחברו.

על פי עדות אחד משרידי הגטו, גם בתנאי רעב קשים ביותר הקפיד הרב לא לאכול טריפה, להניח תפילין בכל יום, לארגן תפילה בציבור ולא לאפשר לקלגסים הנאצים לגלח את זקנו בתער.

התנהגותו הנאצלת הגבירה את חמתם של הארורים, שהציקו לו מאוד והפליאו בו את שבטם. גם כשרמסו אותו ברגליהם, היה לוחש: "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", או: "תהא מתתי כפרתי", או "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקים בשמחה…". התנהלות זו הביאה אט אט לשינוי אף ביחסם של אנשי הקאפו אליו, עד שיצאו לו מוניטין של איש קדוש.

סיפר פעם כבוד קדושת הרבי מצאנז-קלויזנבורג, הגאון הצדיק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל: לדבר אחד אני מתגעגע לשואה. כשצעדנו יחד בצעדת המוות שנמשכה ימים ארוכים, ק"מ רבים שלא נגמרו, היינו מותשים, צעדנו בקור מקפיא, ידענו שמי שלא יצעד ימות. צעדנו אחד לצד השני, זה שצעד לצידי היה נראה בדיוק כמוני. כולנו נראינו אותו דבר, היינו כולנו מגולחים למשעי, ללא זקן, ללא פאות, ללא כיפה, לא ידעתי אם הוא שומר מצוות או אולי כופר, אף אחד לא ידע שאני אדמו"ר. צעדנו אחד לצידו של השני, ואף אחד לא ידע אם האיש לצידו הוא ליטאי או חסיד. אבל דבר אחד ידעתי שהוא יהודי! עודדנו אחד את השני, שילבנו זרועות, כדי להתחמם יחד בקור המקפיא לשמור על חום גוף אחד של השני, ובכך אולי נצליח לשרוד. ואם שרדנו את הצעדה הזו זה היה רק בזכות אותה אחדות שנתנה לכולנו חיים. לזה אני מתגעגע לשואה אמר האדמו"ר".

בשביל אחדות, בשביל להיות ביחד לא צריך שואה, לא צריך מלחמה, לא צריך שכול. אם נפנים שאחים אנחנו, בני איש אחד אנחנו, עדה אחת, משפחה אחת ונוריד את חומות המחלוקת והשנאה ביננו, ונשתדל כולנו כאיש אחד בלב אחד להביא לאהבת ישראל, לאהבת חינם, נזכה לכך שאחדות זו תעמוד לנו לחומת מגן מול כל אויבנו המבקשים רעתנו ונזכה לגאולה שלימה אמן