זהירות שדה מוקשים

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: (ויקרא כא-ט).

מה תלמוד לומר "את אביה היא מחללת"? – שאם היו נוהגים בו קודש – נוהגים בו חול, ואם היו נוהגים בו כבוד – אומרים: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי: לפי זה אם קרא אדם לרשע בן צדיק, "רשע בן רשע". לא מענישים אותו (סנהדרין נב.)

פרשת אמור פותחת בדיני הכהונה, בהגבלות המוטלות על הכהנים ובתחומים שתחמו עבורם מכח גודל קדושתם.
במסכת סנהדרין מבואר על הכח העצום שנתנה התורה לבית הדין עד כדי לגזור דין מות על עוברי עבירות מסוימות, וארבע דרגות במיתות אלו, סקילה, שריפה, הרג וחנק.
בת ישראל שעברה עבירה של גילוי עריות וזינתה חייבת מיתה בחנק, ואילו בת כהן שזינתה דינה בשריפה כמאמר הכתוב: "ובת איש כהן כי תחל לזנות…. באש תישרף".

ולכאורה קשה, מדוע הבדילה התורה בין מיתת בת ישראל לבין מיתת בת כהן, והלא שתיהן עברו אותה עבירה?

מתרצת הגמרא (סנהדרין נב): כיון שבת כהן שזינתה "את אביה היא מחללת" חיללה וביזתה את כבודו.
מדברי הגמרא יוצא איפוא כי אינו דומה סתם אדם העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן שזינתה לא רק את אביה היא מחללת, אלא מבזה היא גם את כתר הכהונה.
מכאן שמי שמוכתר בכתר תורה ואינו נוהג על פי התורה, על פי דרכי המוסר והנהגה נאותה כפי שמורה התורה הרי שאת כתר התורה הוא מחלל, ולכן ענשו גדול יותר מכל אדם אחר.

וכך כתב הרמב"ם: (הלכות יסודי התורה פ"ה הי"א) ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

יוצא איפוא על פי דברי הרמב"ם כי בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת וכל שהוא גדול יותר וחכם יותר צריך שידקדק על עצמו יותר מכל אדם, שחלילה לא יתחלל שם ה' על ידו, ואם וכאשר אינו מתנהג כראוי, הרי שאינו ראוי לכתר התורה אותו הוא נושא על ראשו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.
ובמסכת יומא (פו ע"א) אמרו: מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיה כב. יד'): "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון".

מהו חילול השם?

מובא שם בגמרא (יומא פו ע"א): כשרבי יוחנן נדרש לדוגמה לעוון זה של חילול ה', אמר: כגון אני, אם אלך ארבע אמות – כשני מטרים! – בלי תפילין ובלי ששפתי ירחשו דברי תורה. ופירש רש"י, שהמדובר כשנחלש מחמת לימודו, ונופש מעט. אבל מי שרואה אינו יודע זאת. וחייב הוא להתחשב בטעותם של הרואים, ובכך שידונו אותו לכף חובה בלא הצדקה – ואחד שוגג ואחד מזיד בעוון זה!

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו, ביקש להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לווילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית, לצורך חשוב ביותר. כאשר עבר באחד הרחובות, פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל, להשלים מנין לתפילת מנחה. ה"חפץ חיים" כבר התפלל מנחה, והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, ואיחר את הרכבת. והמתין בבית הנתיבות, בקור העז, במשך שעות, לרכבת הבאה – ובלבד שלא יגרם שמץ של חילול השם…

ובגמרא שם מובא מהו קידוש השם? אביי אמר כדתניא (דברים ו. ה'): "ואהבת את ה' אלהיך". שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ודיבורו בנחת עם הבריות, ומשאו ומתנו באמונה. מה הבריות אומרות עליון אשרי אביו שגידלו לתורה, אשר רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט. ג').
ומהו חילול ה'? אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו.כ'): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".
פעמים שאדם מתנהג על פי דין תורה, ואף על פי כן עובר עבירה חמורה עד מאד. אומר ה"וידבר משה".

כיצד?

אם הוא תלמיד חכם ונוהג על פי שורת הדין – באופנים מסוימים עלול הוא לעבור על עוון חלול ה'!
הגמרא במסכת בבא מציעא (פג ע"א) מספרת על שני סבלים שרבה בר בר חנן שכר אותם להעביר שתי חביות של יין. הם התרשלו בעבודתם, החביות נשברו ורבה בר בר חנן הפסיד ממון רב. תבע מהם רבה בר בר חנן לשלם את הנזק, ואף החרים מהם את גלימותיהם כתשלום הנזק.

תבעו אותו הסבלים לדין תורה אצל רב.
אמר רב לרבה בר בר חנן: "החזר להם את גלימותיהם. שאל רבה: כך הוא הדין? ענה רב: כן, שנאמר: 'לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים' (משלי ב. כ').
החזיר להם את הגלימות.
הוסיפו הסבלים והתלוננו לפני רב: "אנשים עניים אנחנו, טרחנו כל היום בעבודת הסבלות הקשה, ולא הרווחנו מאומה"!
אמר רב לרבה בר בר חנן: "שלם להם שכר עבודתם!"
"האם כך הוא הדין?" שאל רבה בר בר חנן ובתשובה על כך ציטט לו רב את סופו של הפסוק הנ"ל: 'וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר'.

כלומר, רב בעצם הכריח אותו לנהוג לפנים משורת הדין, כי על תלמיד חכם מוטלים חיובים אחרים.
נמצא, אפוא, כי יתכן לפעמים שיתנהג אותו תלמיד חכם על פי דין תורה, ויהיה במעשהו משום חלול ה'.
אמנם דין זה נאמר דוקא בתלמיד חכם, כלשון הכתוב: "כי את אשי ה' הם מקריבים והיו קדש" (ויקרא כא. ו') – הם מחויבים לחיות במדרגה רוחנית גבוהה מהרגיל, כי הם משרתים בקודש.

וכן מצינו בהמשך הפרשה: "ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (כב. לא-לב) – עליכם להקפיד לא רק לשמר את מצוותי, אלא גם לא לחלל את שם ה'. במצב של חלול ה', מחמת שאחרים אינם מבינים את הנהגת התלמיד חכם – עליו לנהוג לפנים משורת הדין, כדי שלא יצא ממעשהו חלול ה'.
על בני עלי כתוב שנהגו לא לגמרי לפנים משורת הדין. אמר להם עלי אביהם: "אַל בָּנָי כִּי לֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְהוָה: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם… (שמואל א ב. כד-כה).

והרי אמרו חז"ל (שבת נה ע"ב): "כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה". כיצד, אפוא, מוכיחם עלי כי חוטאים הם?
אלא שהיו אלו מעשים שנתן היה לפרשם בשני אופנים – טוב ופחות טוב, ובעיני העם נראו המעשים באור לא חיובי, ועלי הוכיחם שאנשים מדברים עליהם דברים לא טובים. .'
זהו שכתוב בפסוק: "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים" – אם אחד עושה לשני עוולה, הדינים פוסקים את הדין כפי שצריך להיות, והכל נגמר. אבל "אם לה' יחטא איש, מי יתפלל לו?!" – באופן שעל פי דין תורה הוא נהג כשורה, אך היה במעשהו חלול ה', מי יוכל לעזר לו להינצל מהעונש המגיע לו על אותו חלול ה'!
כך הוכיחם עלי: נכון, לפי שורת הדין הנכם בסדר גמור, אבל מה עם הנהגה לפנים משורת הדין?!

מאת: הרב דוד הכהן גן יבנה – בספרו אור דוד.