"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:" (אמור כא. ט' – י').
מה תלמוד לומר "את אביה היא מחללת"? – שאם היו נוהגים בו קודש – נוהגים בו חול, ואם היו נוהגים בו כבוד – אומרים: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי: יוצא לפי התנא הזה שאם אדם קרא לרשע בן צדיק, "רשע בן רשע". לא מענישים אותו (סנהדרין נב.).
מדברי התלמוד מובן כי אדם המחנך את בניו בדרך התורה, ראשית שומר הוא על כבודו האישי, ואם לא מחנך את בניו בדרך התורה, הרי שכבודו מתחלל והולך לאבדון, כדברי הפסוק: "את אביה היא מחללת".
בסמוך לפסוק זה כתבה התורה את הפסוק: "והכהן הגדול מאחיו" וכו', ויש לדקדק מה עניין סמיכות כהן גדול ל"ובת איש כהן כי תחל לזנות" ומה הקשר ביניהם?
וניתן להסביר ע"פ התלמוד
והענין יובן על פי המסופר בתלמוד: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה היו נביאי שקר, הלכו לבתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: "כה אמר ה' השמעי אל צדקיהו (למעשה זימה), וצדקיהו אמר לה: "כה אמר ה' השמעי אל אחאב". הלכה הבת וסיפרה זאת לאביה נבוכדנצר. אמר לה אביה: איך יתכן כזאת? אלהיהם של אלו שונא זימה הוא! כאשר יבואו אליך שוב תשלחי אותם אלי, וכן היה ששלחה אותם לאביה.
כשבאו לנבוכדנצר שאל אותם: זה שאמרתם לבתי, מי אמר לכם זאת? אמרו לו: הקדוש ברוך הוא. אמר להם נבוכדנצר: והרי אני שאלתי את חנניה מישאל ועזריה, ואמרו לי שיש איסור בדבר. אמרו לו אחאב וצדקיהו: אנחנו גם נביאים כמותם, להם לא נתגלתה נבואה זאת, ולנו כן נתגלתה. אמר להם נבוכדנצר: חנניה מישאל ועזריה הם בדוקים אצלי שהם כשרים, שנזרקו לכבשן האש ויצאו חיים, ולכן רוצה אני לבדוק גם אתכם באש. כשראו כך אמרו לו לנבוכדנצר: הם היו שלשה צדיקים, ואנו רק שניים. אמר להם: בחרו לכם אדם שלישי שיכנס עמכם לכבשן האש, נתנו עיניהם ביהושע בן יהוצדוק הכהן הגדול שהיה צדיק גדול, אמרו לעצמם, כיון שהוא צדיק וקדוש, ינצלו בזכותו.
מיד פקד המלך להשליך את יהושע ואת אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה לכבשן האש. הם נשרפו מיד, ואילו יהושע לא נפגע ונשאר חי, אולם בגדיו נחרכו.
לאחר שיצא יהושע הכהן מכבשן האש, אמר לו נבוכדנצר: יודע אני בך שאתה צדיק, אבל מדוע חנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש, בגדיהם לא נחרכו מהאש, ואילו בגדיך נחרכו?
השיב לו יהושע הכהן: הם היו שלשה ואילו אני הייתי לבדי, שאל אותו נבוכדנצר: והרי גם אברהם היה יחיד וניצל מכבשן האש? השיב לו יהושע: אצל אברהם לא היו איתו רשעים, ולכן לא ניתנה רשות לאש לשרוף, מה שאין כן אצלי שהייתי עם שני רשעים ניתנה רשות לאש לשרוף, ולכן נחרכו בגדי.
ומסיימת הגמרא, שתשובה זו היתה רק בשביל נבוכדנצר, אבל האמת היא שיהושע נענש, כיון שבניו נשאו נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בידם. וזה שאמר הכתוב (זכריה ג'. ג' – ד'): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עווניך והלבש אותך מחלצות" וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהן (סנהדרין צ"ג).
המורם מהם: שכאשר הבנים לא הולכים בדרך הישר, בדרך האבות הקדושים, הרי שחלק ניכר מהאשמה יש לתלות בהוריהם, אם אכן אשמים הם, ואז גם – ההורים חלילה נתפסים בעוון בניהם ונענשים. לכן לאחר שכתבה התורה "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף". מיד כתבה: "והכהן הגדול מאחיו", רמז שהכהן הגדול – יהושע הכהן הגדול, גם הוא חלילה נענש על שלא מחה בבניו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
