וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה: (פרשת מקץ מא-יד).
יוסף, נער צעיר, קרבן עלילת שווא, הוטל לבור כלא למאסר עולם. הסתדר בכלאו, שרת אסירים רמי מעלה וזכה לתנאים מועדפים, אבל מצבו היה בלתי הפיך. עבד זניח שכוח מלב, בלא משפחה שתפעיל קשרים ולחצים. קרן אור בקעה כשהשתחרר שר המשקים והבטיח להזכירו לטובה. והנה עברה חצי שנה, ושנה, ושנתיים, ומאומה לא אירע.
ואז, בבת אחת, התרחש הכל במהירות מפתיעה: "ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו, ויתייצב לפני פרעה", ותוך שעה מצא עצמו משנה למלך מצרים!
כיצד? "ויהי מקץ זה שנאמר: קץ שם לחושך" אומר המדרש (איוב כח. ג') רק נדמה היה שהאפילה נצחית, שהמצב בלתי הפיך. היתה לו קיצבה, נקבע לו גבול, ומשהגיעה השעה – ארע המהפך, מאפילה לאור גדול!
כמה חיזוק יש ללמוד מכך, הרי שאדם רואה שישועתו מתמהמהת, ובפרט כשאינו רואה שום סיכוי ודרך להצלתו – מתמלא הוא ביאוש, כיון שחושב מסתמא גם משמים התייאשו כביכול מלהושיעו. ממעשה יוסף הצדיק למדנו שהקדוש ברוך הוא לא שוכח חלילה שום אחד, אלא עושה ומכין – בתהליכים מקדימים משלו לישועת האדם, ומצדו יתברך שרואה את ההתקדמות כביכול שמח במעשה ידיו, אולם האדם שאינו רואה את התהליכים במו עיניו קץ בחייו בחשבו שחייו עוברים בתוהו ללא תכלית, הרי בודאי שכל רגע ורגע ששהה יוסף בבור לא לחנם שהה, מהלך מסתורי של תקון נצרך היה בכל רגע ורגע, וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו על שאמר: (מג, ו) "למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח", ומובא במדרש: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר לבטלה אלא כאן, לפי שאומר לו הקדוש ברוך הוא אני עמל וטורח כביכול להמליך את בנך למלך ואתה אומר "למה הרעתם לי"?
מכאן למדנו יסוד עצום שכשמגיע קץ הזמן המיועד, הן לטוב הן לרע, אין הקדוש ברוך הוא מתמהמה אפילו לרגע אחד יותר מהזמן הקצוב. ומכיון שהושלם הזמן שיוסף היה צריך להיות בבית האסורים הריצוהו מהר, לכן כתוב "ויריצוהו מן הבור".
כמו כן כתב ה"חפץ חיים", כשתגיע עת גאולתנו ופדות נפשנו לביאת משיח צדקנו לא נתמהמה אף לרגע יותר על הזמן, אלא פתאום יבוא המשיח ויריצו אותנו במהירות מן הגלות לארצנו הקדושה במהרה בימנו.
דוד המלך כשנרדף על ידי שאול שביקש להרגו אמר: "לא אירא מרבבות עם" (תהלים ג’). רבבות אנשים היו רודפים את דוד המלך, ומה כתוב לאחר מכן "שכבתי ואישנה" שכבתי וגם ישנתי – נרדמתי, ולא היה בלבי שום פחד, מדוע? "כי ה' יסמכני". וכשהיה דוד ביער בודד עייף ורעב, כמעט יצאה נשמתו, הזמין לו הקדוש ברוך הוא טעם מעין העולם הבא, מיד פתח דוד את פיו והודה לה' במזמור המורה על גודל בטחונו שהיה לו בקדוש ברוך הוא, "ה' רועי לא אחסר בנאות דשא תרביצני" (תהילים כ"ג) כולו דברי ערגה ונחמה ביטחון ושמחה בבורא עולם למרות כל צרותיו.
מכאן שיראה אדם להתפלל בכל עת ובכל שעה על כל דבר ודבר, ותהיה תפילתו מעומק הלב כמו שכתב הרמב"ם שהתפילה לא תהיה כפועל החופר באדמה ועושה פעולת חפירה בלבד מבלי להתבונן מה יש בתוך החפירה, התפילה צריכה להיות במחשבה עמוקה מתוך ביטחון שרק הקדוש ברוך הוא ורק הוא יכול להושיעו ולחלצו מכל דבר באשר הוא.
מסופר על הג"ר יוסף ידיד זצ"ל שכשעלה לארץ היה מוסר שעורי תורה, אך לא תמכו בו כלכלית כי לא העריכו את מעלתו הגדולה. פגש אותו ידידו הג"ר אברהם עדס זצ"ל ואמר לו: מדוע אתה חי בעניות כה גדולה? אני מכיר שלושה אנשים מעדת הבוכרים שיש להם ממון רב, אשפיע עליהם שיתמכו בך בכסף רב שיספיק לך לשנה שלימה. שמח הרב על כך שמעתה יוכל ללמוד בישוב הדעת, לא עברו ימים וחזר רבי אברהם עדס לרבי יוסף ידיד ואמר לו: העשיר הראשון נפטר, והשני חזר לבוכרה עיר מולדתו, והשלישי אמר שאין לו עכשיו כסף לתת לך.
ענה רבי יוסף ידיד ואמר: זהו שאמר הפסוק בתהילים "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו". (תהילים קמו) על הראשון שמת – נתקיים בו "תצא רוחו", ועל השני שחזר לארצו – נתקיים – "ישוב לאדמתו", ועל השלישי שהתחרט – אמר הכתוב "ביום ההוא אבדו עשתונותיו".
ועל זה אמר דוד המלך "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", בחייו של כל אדם יש ירידות ועליות, ותפקידו הוא: לנצל בחכמה את זמני ההצלחה שהרעיפו עליו משמים, עד שלא תבוא חלילה ירידה, ואם ינהג כראוי – יחסוך מעצמו את הירידה. כפי שראינו מעשה נפלא המובא במדרש (ילקוט שמעוני רות, רמז תרז).
"מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו, והיתה אשתו כשרה. לסוף נעשה שכיר. פעם אחד היה חורש בשדה, פגע בו אליהו ז"ל, בדמות ערבי אחד, אמר לו: 'יש לך שש שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם – עכשיו או בסוף ימיך? אמר לו: 'קוסם אתה? אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי בשלום!', וחזר אצלו עד שלוש פעמים, בפעם שלישית אמר לו: 'אלך ואמלך באשתי'.
"הלך אצל אשתו ואמר לה: בא אלי אחד והטריח את עצמו עד שלוש פעמים ואמר לי: 'יש לך שש שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם – עכשיו או בסוף ימיך', אמר לה: ומה את אומרת? אמרה לו: 'לך אמור לו: הבא אותם עכשיו'. חזר אליו ואמר לו: 'לך הבא אותם עכשיו'. אמר לו: 'לך לביתך ואין אתה מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה פרוסה בבית'. היו יושבים בניו לחפש בידם בעפר, ומצאו ממון שיזונו בו שש שנים, וקראו לאימם, ולא הגיע לשער עד שיצאה אשתו לקראתו ובישרה אותו, מיד הודה להקב"ה ונחה דעתו עליו.
"מה עשתה אשתו הכשרה? אמרה לו: 'מכל 'מקום כבר משך עלינו הקב"ה חוט של חסד ונתן לנו ממון מזון שש שנים, נעסוק בגמילות חסדים שנים הללו, שמא הקב"ה מוסיף לנו משלו', וכן עשתה: כל מה שעשתה בכל יום ויום, אמרה לבנה הקטן: 'כתוב כל מה שאנו נותנים', וכן עשה.
"לסוף שש שנים בא אליהו ז"ל, אמר לו: 'כבר הגיע הזמן ליטול מה שנתתי לך'. אמר לו: 'כשנטלתי לא נטלתי. אלא מדעת אשתי – אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי'. הלך אצלה, אמר לה: 'כבר בא הזקן ליטול את שלו', אמרה לו: 'לך אמור לו: אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו – תן להם פקדונך', וראה הקב"ה דבריהם וגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה על טובה, לקיים מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום"'. –
לקח נפלא ועצה טובה עבור כל אחד ואחד: פעמים קוצבים לאדם מן השמים זמן מסויים של ברכה וטובה והצלחה, אך בד בבד נגזר כי לאחר תקופת זמן קצרה תסתיים התקופה הטובה בחייו, ואחריה יבואו עליו ימים שאין בהם ברכה וההצלחה אף היא תסתלק ממנו. גזירת שמים היא זו, ואדם הקרוץ מחומר אין בידו לנצח את רצון בוראו.
ובכל זאת, גילו לנו חז"ל, אם יידע האדם כיצד להתנהג בתקופת הברכה והשפע, אם בשנים הטובות שנקצבו לו יקח את הטוב ויעשה בו צדקות ומעשים טובים כראוי – הרי שמשמים ישפיעו עליו שפע של ברכה והצלחה ויוסיפו לו עוד שנים של טובה וברכה מעבר למה שקצבו לו! "ה' צלך על יד ימינך", נאמר בתהילים (קכא ה') ללמדך, כפי הנהגת האדם כך הקדוש ברוך הוא מתנהג עימו.
