וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: (פרשת קורח טז. א')
ויקח קרח. פרשה זו יפה נדרשת (רש"י).
רבותינו פתחו לפנינו צהר להבין ולהכיר מהי מחלוקת שהיא לשם-שמים, "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה' י"ז). והסביר הגר"י אייבשיץ ז"ל: (יערות דבש ח"ב נ"ג), "אם החולקים ובעלי הדבות זולת הדבר שחלקו בו ומנוגדים זה לזה, הם אוהבים גמורים בלב ונפש, זהו אות שמחלוקתם לשם שמים. וזהו הסימן שמסרו לנו חכמים, איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, אמרו חז"ל כמחלוקת הלל ושמאי הנאהבים והנעימים, זהו אות שמחלוקתם לשם שמים".
כל מטרתם ומגמתם של הלל ושמאי היה להגיע להבנת האמת, מלבד זה הרי אמרו חז"ל: (יבמות יד.) "אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי". שכן כאמור מחלוקת שהיא לשם שמים הסוף והתכלית המבוקשת מאותה מחלוקת היא להשיג את האמת, ואכן מתוך הויכוח תתברר האמת, אות לכך שאם נשתכנעו חכמי בית הלל מטענותיהם של חכמי בית שמאי, הרי שהיו מלמדים אותו ענין כדעת חכמי בית שמאי, שונה היתה מחלוקת קרח ועדתו, שמלבד כוונת מרידה במשה ואהרן, לא נועד אותו ויכוח לשם שמים ותכלית השגת האמת, וכל כוונתם היתה רק להעלות ולהשיג את מעמדם, וכל יעדם היה גודל כבודם בבקשת הכהונה.
כמו שבעצם מבטא זאת קרח עצמו ואומר: "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה':" הרי כל אשר הפריע את מנוחתו של קורח וגזל את שלוותו היה "מדוע תתנשאו" מה שעמד מול עיניו והציק לו זה עצם הופעתם של משה ואהרן כנשיאים. אין כאן דרישה לשכלול עצמי, ולא להביא את העם לעילויו הנשגב שכן טוען ומתרעם קרח: "כי כל העדה כלם קדושים". יצירה של עם שלא ניתן לשינוי ואין הבדל בין חלקי העם, שכן כלם נכללים "בממלכת כהנים וגוי קדוש". ומדוע זה צריכים למתווכים שיתווכו בינם לבין ריבונו של עולם? זו קנאה לשמה שאינה לשם שמים כשאדם נתקף בחולשת הקנאה אזי מגיע לחורבן העולם, וקודם כל לחורבן עולמו שלו.
המקנא מצטער בהצלחת חברו ויותר ממה שהוא מחפש דרך להיטיב לעצמו מבקש הוא להרע לחברו, כפי שמשקף המשל הבא:
מעשה ביהודי עני
מעשה ביהודי עני בעל חנות ירקות, שעבר ביער וראה אדם ערום ופצוע מסתובב ליד הנהר, ריחם עליו עטפו בטליתו והביאו לביתו, שם נתן לו מלבוש ומזון ואף צייד אותו בכסף. כעבור זמן מה הגיעה מרכבה מפוארת לבית הירקן ונתבקש להגיע לארמון המלוכה, נוכח היהודי לדעת שלא היה הניצול כי אם המלך בעצמו, שבהיותו עסוק בצייד ירד לשחות בנהר, נתקף על ידי שודדים, שגזלו את בגדיו ואף פצעוהו. המלך הודה ליהודי על מדת חסדו וטובו עמו, ובמקביל בקש המלך לגמול עמו טובה, ושאל במה יוכל לעזור לו? ולאחר מחשבה ממושכת בקש היהודי ואמר: מבקש אני מאדוני המלך שיסגור את חנות הירקות הקיים מול חנותי. האין משאלתו של אותו יהודי מעלה גיחוך, והרי יכול היה לבקש מספר חנויות במרכז העיר, ומה זה נורא אם גם יהודי אחר ימשיך להתפרנס אף הוא מחנותו?
"קשה כשאול קנאה", (שיר השירים ח. ו') אדם שמדת הקנאה שולטת בו אינו יכול לסבול שחברו יעלה עליו בדבר כלשהו, ואפילו חסר ערך. מעשה בפושע אחד שעמדו לתלותו, וכשראה שלידו תולים פושע על עמוד יותר גבוה, מת מקנאה. כל ריב ומחלוקת שורשו נעוץ בקנאה.
מחלוקת קורח היתה נוראה וכואבת ויצא הקצף באשר הריב והמחלוקת היתה נטושה בין עם אחד, בין אחים שהם משבט וממשפחה אחת. ודורשי רשומות הליצו על כך במשל, הזהב עבר בשוק הנפחים ושמע קולות עזים הבוקעים מהכאת הנפח בקורנס ובפטיש על הברזל החם, ויתמה הזהב וישאל את הברזל מדוע זה תצעק זעקות אימים, ולא תלמד ממני אני הזהב שהנני יקר וחביב ובכל זאת אינני משמיע קולות צעקה כמוך בשעה שהצורף מכה בי? אדוני הזהב השיב הברזל: בעייתנו שונה לחלוטין, שכן המכה את הזהב הוא פטיש ברזל, חומר ומתכת שונה שהוא נחשב לך לזר ולנכרי, כל עוד ביחס אלי אני הברזל, המכה והחובט בי הוא "אחי" הברזל הנחשב לעצמי ובשרי, ועל כן הכאב הוא גדול ונורא, ולכן בעדת קורח מדת הדין גברה, ונספו גם הטף ויונקי שדיים, אותם עוללים ללא חטא ועון.
ואמרו על אחד מגדולי ישראל ששאל: מדוע במחלוקת קורח גמל מטה אהרן וצמחו "שקדים" דוקא ולא פרי אחר? משום שרמז להם הקדוש ברוך הוא והודיעם את התוצאה וההתפתחות שבין שלום ומחלוקת, בשקדים קיימים שני סוגים, שקד מתוק, ושקד מר, כאשר הראשון ראשיתו מר אך סופו מתוק, ואילו האחרון ראשיתו ותחילתו הוא מתוק אך לבסוף הוא מתקשה והופך למר, כן הם ענייני המחלוקת והשלום, כמה מרנין ומרגיע הריב בראשיתו אך התוצאות הן קשות ומרות, ולהיפך הוא השלום, שבתחילתו נדרש האדם להתמודד עם עצמו, לוותר ולהתאפק מלריב, אך לבסוף כמה השלום גורם לנחת ומתיקות לצדדים.
והנה קרח טען על משה ואהרון שהיו בני דודו, ואמר: אחי אבי היו ארבעה: עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. עמרם שהיה הבכור נטלו שני בניו הגדולה. האחד נעשה מלך והשני כהן גדול, כלום אין מן הצדק שאני אקח הגדולה אחריהם, שהרי אני בן יצהר שהוא הבן השני של עמרם. ואילו מצד שני ניצב און בן פלת (ודתן ואבירם) שטוען לבכורה שכן הוא בנו של ראובן שהיה בכור מה שאין כן קורח שהוא משבט לוי. כך שגם בתוך תוכה של אופוזיציה זו של קרח ועדתו היתה מחלוקת. שהרי כך נאמר "מחלוקת קרח ועדתו" ולא קרח ומשה!
אך בכל זאת מצאנו שכן היו מאוחדים בדבר אחד במחלוקת נגד הנהגתו של משה רבנו, רוצים דמוקרטיה זעקו! קורח הוא זה שהשמיע את התביעה הזו לראשונה: "הן כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'!" אנחנו נקבע מי יהיו נציגינו, העיקר לצעוק ולהקים מהומות נגד, עד כדי קעקוע התורה והאמונה והטלת ספקות בנוכחותו של משה, וכל זאת להצדיק אינטרסים אישיים ולהגיע ליישום המטרה הרצויה.
תופעות מסוג זה רואים לעיתים קרובות במציאות היומיומית, ולכן רש"י אומר בתחילת הפרשה, פרשה זו יפה נדרשת, כיון שהיא מאוד אקטואלית לחיי היום יום.
דוגמא חיה לכך רואים אנו למשל באו"ם
כיצד אומות שונות שביניהם חדשים לבקרים מתגלעים חילוקי דעות בגלל אינטרסים שונים, והנה כשמדובר נגד עם ישראל כולם מתאחדים להיות כאיש אחד נגד.
דוד המלך אומר "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו:" (תהילים עט. ז') אכל, ולא אכלו כי כאשר רוצים לאכול ולהשמיד את יעקב – עם ישראל, הם מתאחדים ונעשים כאיש אחד.
כך גם בצביון הרוחני של עם ישראל. לנגד יש כוח אדיר שלא ניתן לשערו. כאשר מדובר בנגד משהו טוב של קדושה רואים פתאום אחדות בין סקטורים שונים אשר בינם לבין עצמם מפולגים. אנשים שרחוקים מחבריהם בדעותיהם ובהשקפת עולמם פתאום מתלכדים בכדי להיות נגד.
ויקהל עליהם קורח את כל העדה. לא בשביל שיעור של תורה ולא לדרשה חשובה ומרתקת ולא בשביל תשובה או למטרה קדושה כל שהיא, אלא לשנאה ומריבה לדברים שליליים, לזה יש כוח אדיר להקהיל מספר לא מבוטל של אנשים כמו שכתוב ויקהל את כל העדה. אך אם מבקשים להקהיל קהילות לתורה, לתשובה, לשם שמים, שם יש התגברות אדירה של הסיטרא אחרא של הנגד. ואז רואים כיצד מתקיים הפסוק: "אז נדברו יראי ה'". מי מגיע לכינוסים אלו? יראי ה' בלבד! "מאויבי תחכמני מצוותיך" (תהילים קיט) אומר דוד המלך, מאויבי התורה, את אותם כוחות ועוצמה שהם משקיעים לעשות את מעשיהם בצד הסיטרא אחרא, נחכים אנו לפעול באותם כוחות לצד הקדושה והטהרה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
