לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (פרשת מטות ל. ג')
"לא יחל דברו" אדם שאינו מחלל דבריו, אלא כל דיבוריו ועניניו אך ורק לשם שמים, אז הקב"ה "ככל היוצא מפיו יעשה" – צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
כשהגיע זמנו של רבי יהושע בן לוי, שהיה צדיק גדול, להיפטר מן העולם, אמר הקב"ה למלאך המות שיביא את נשמת רבי יהושע בן לוי, וציווהו שלא יצער אותו אלא יעשה לו כקשתו.
הלך מלאך המוות אצל רבי יהושע בן לוי ואמר לו:
"תדע שהגיע זמנך ליפטר מהעולם, וציווני הקב"ה לעשות רצונך!"
אמר לו: "רצוני שתראני מקומי בגן עדן. ברם, איני מאמינך עד שתתן בידי סכין שלך." על כורחו מסרה לו. לקחו מלאך המוות את רבי יהושע בן לוי והניחו על כתפו וכהרף עין הוליכו לחומת גן עדן.
כראות רכי יהושע בן לוי מקומו, קפץ לתוך גן עדן ולא רצה לצאת משם. ויתפשהו מלאך המוות בבגדיו וכמעט רצה לקורעם, וישבע רכי יהושע בן לוי שלא יצא משם לעולם.
באותה שעה נתקבצו כל מלאכי השרת ועלו לפני הקב"ה וסיפרו לו החוכמה שעשה רבי יהושע בן לוי ונשבע שבועה שלא יצא משם עוד.
אמר להם הקב"ה: "ראו בפנקסו אם נשבע בחייו אפילו פעם אחת ועשה התרה, אז גם עכשיו נעשה לו התרה ועל כורחו יצא!"
ותיכף בדקו פנקסו וראו שמימיו לא נשבע כלל. אז אמר להם הקב"ה: "הניחוהו בגן עדן!"
אז התחיל מלאך המוות להתחנן לפני רבי יהושע כן לוי שיחזיר לו סכינו, ולא היה רוצה להחזירה עד שיצאה בת-קול מהשמים ואמרה לו שצריך להחזיר החרב, שצריכה לעולם.
אמר רבי יהושע בן לוי למלאך המוות: "אם תרצה שאחזירנה לך, הישבע לי שמהיום ואילך לא תוסיף להראות חרבך לבני אדם בשעה שתיכנס אצלם ליקח נשמתם." יען מקודם כשהיה נכנס ליקח נשמת הנפטר היה נכנס בגלוי ומראה עצמו לכני אדם, והיו רואים אותו ופוחדים ממנו פחד גדול ביותר, והרבה היו מסתכנים. נשבע לו מלאך המוות על הדבר הזה והחזיר לו חרבו.
לזה אמר: אם זה האיש כשיישבע "לא יחל דברו" – שלא ישאל ויתיר אותו אלא יקיים את השבועה, אז – "ככל היוצא מפיו יעשה", ולא יתבטל שום דבר מדבריו.
מסופו על הגאון מוילנא זצ"ל, שבא לסוכתו אחד מתושבי עירו בחול המועד סוכות לקבל את ברכתו, ומרוב עמקותו בתורה לא הבחין בו, ולא האיר לו פנים כמנהגו בקודש. חשב הלה כי יש לו טינה עליו,
אור מטות דוד
ושאל את הגר"א על מה ולמה מתייחס אליו כך? ענה לו הגר"א כי אין לו שום טינה עליו, ואף ברכו יהי רצון שתחיה עד מאה שנה…
ברכת הצדיק נתקיימה, והלה האריך ימים והגיע בשיבה טובה, לשנתו התשעים ושמונה.
באחד הימים נחלש וחלה, ובני ביתו רצו להזמין לו רופא, אך הוא סירב בכל תוקף באומרו: הלא בידי ברכת הגר"א לחיות עד מאה שנה, ולחשבון זה חסרות עוד שנתיים וכמה ימים, ולא אוותר אף יום אחד! וכן היה.
אותו זקן ביום הולדתו המאה נפטר לבית עולמו.
עוד מסופר על הגר"א זצ"ל (ויש אומרים שמעשה זה היה עם ה"חתם סופר") : פעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו, הרופא בדקו ואמר, שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.
בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה, והאדם היה נושע.
ספרו להגר"א על אותה אשה והסכים שיקראו לה לפניו.
כשבאה אליו שאלה – מהו הלחש שהינך לוחשת, כי יתכן שאין זה מכח הקדושה, הסכימה האשה לומר, והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים, ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול, במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש, והחלה לבכות על מצבה האומלל, שנשארה לבדה ללא תומך ומשען…
לאחר ששפכה את ליבה – שמעה בת קול שאמרה, כי תחל ללחוש לחשים, ועל ידי כך תתפרנס. שאלה היא – איזה לחש תלחש? ואמרו לה שלכל חולה שתגיע, תבקש לשתות תחילה כוס מים ותברך בלחש על החולה "בורא נפשות" ובזה יוושע. חזרה לביתה ופירסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח…
כששמע הגאון את סיפורה החל לצחוק, עד שמחמת הצחוק התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא. לאחר זמן מה סיפר, שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו, כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו. לכן אמר לה לעשות את הלחש הזה.
סיים הגר"א ואמר – ואף שאמרתי ואת רק כדי שאוכל ללמוד מכל מקום קיימו מן השמים את דברי.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה
