וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (אמור כא. א')
במדרש אגדה כתוב: ומפני מה נאמרו לכהנים שני אמירות גם 'אמור' וגם 'ואמרת'? אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת בכלל. ואמירה שניה של 'ואמרת' אף על פי שאמרתי להם לא יטמאו, למת מצווה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים.
ובמדרש אגדה מובא מעשה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משמשו. פעם אחת ביום הכיפורים רבי יהושע קיבל רשות מרבי עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח, נתחזק אליהו ונטפל בו. אמר לו רבי יהושע לאליהו הנביא: ולאו כהן אתה? אמר לו: בני! אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, ולך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים. ועל זה הזהיר משה רבנו לכהנים: "לנפש לא יטמא בעמיו" אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה. ע"כ.
על פי דברי המדרש רואים שכהן יכול להיטמא הן למת מצוה והן לצדיק
מאידך בתלמוד ירושלמי (נזיר ז. א') אמרו על הפסוק: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא כא. ד'), "בעמיו" אזי אינו נטמא, כיון שיש לו קוברין ואינו מת מצווה. אבל אם אינו בעמיו הרי הוא מת מצווה ונטמא לו. ובתלמוד בבלי (נזיר מח. ע"ב). מצינו שכהן ניטמא גם למת מצווה בנוסף לשבעת קרוביו המותרים. והשאלה הנשאלת, מדוע בתלמוד הבבלי ובירושלמי לא הוסיפו שכהן יכול להיטמא בנוסף למת מצווה גם לצדיק, כמובא במדרש אגדה?
התשובה לכך היא:
ידוע כי מעשה הקרבת הקרבנות מסמל את החיבור בין העולם הזה והעולם הבא. על ידי הקרבת קרבן שהוא גשמי, מעלים אותו לדרגה רוחנית, ונהיה קדשי שמים. דוגמת האדם החי שגם הוא מסמל את החיבור בין העולם התחתון לעולם העליון, הגוף מהתחתונים ונשמתו היא מהעליונים.
כאשר האדם נפטר מהעולם הזה על ידי התנתקות הנשמה מהגוף, הרי שהנשמה עולה למעלה לקדושה, ומה שנותר כאן בעולם הוא הגוף שהוא מן התחתונים וגוף בלא נשמה הוא טמא, ולמעשה הוא אבי אבות הטומאה. לכן, הכהן שצריך להישמר מטומאה ולהיות קדוש כדי שיוכל לשרת במקדש, אינו יכול להיטמא לגוף אדם שמת.
שונה הוא הצדיק שהצליח בחייו לקדש את גופו ולהעלותו לדרגה רוחנית גבוהה דוגמת הנשמה, אזי גם כאשר נפרדת הנשמה מהגוף, גופו נשאר קדוש, בבחינת צדיקים במיתתם קרויים חיים. אם כן צדיק שנפטר אינו נחשב למת, וממילא אין טומאה, וזה שאמר אליהו הנביא לרבי יהושע הגרסי, שלמרות הכהונה מותר לו להיטמא לצדיק, לרבי עקיבא (אור חדש).
רבי שאול הכהן זכה לשתי שולחנות
מסופר על הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל מג'רבא, שזכה לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד, עשיר גדול היה וגומל חסדים. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.
כיון שעמד בניסיון העושר, ניסוהו מן השמים גם בניסיון העוני, ואמנם באחת השנים נהפך עליו הגלגל והוא איבד את כל רכושו ונהפך לאדם עני.
בני ג'רבא זכרו את ידו הרחבה, והוקירו את גאונותו וגדלותו בתורה, והחליטו שעליהם לתמוך בו ברווחה כדי שיוכל לשבת במנוחה ללמוד תורה ולעבוד את ה'.
אולם בתוך הקהילה היו מספר אנשים קמצנים וחסרי לב והם התסיסו סביבם אנשים וכל הקבוצה טענה כי אין הקהילה חייבת בפרנסת הרב יותר משאר העניים.
רבני טוניס שמעו את טענותיהם והם החליטו לשכנעם לטובת רבי שאול, הם הזהירו את הכל לנהוג כבוד ברבי שאול ולהכיר לו טובה על פעלו הרב לרווחת הקהילה אך המתסיסים לא נרגעו ולא שקטו והמשיכו בטענתם כי הרי הוא נתמך בדיוק כמו כל אחד עני שבקהילה ולא יותר מכך.
באחד הימים ישב רבי שאול בראש אספת נכבדי הקהל שדנו בנושאים שונים לצרכי הקהילה והנה קם אחד מהמתנגדים לרב, אחד מראשי המתסיסים את הקהל נגדו והחל קבל עם ועדה להתסיס נגדו במילים בוטות ולהשמיצו ברבים.
קם רבי שאול, שכהן היה, ואמר: "אבקש מכל הכהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עמי". כל הנוכחים, תמהו לבקשתו, אך שמעו לדבריו קמו הכהנים שנכחו במקום ויצאו מהחדר כשרבי שאול עמהם, והנה כאשר יצא האחרון שבהם נשמעה חבטה עזה מכוון האדם שהשמיץ והוא נפל ארצה ומת!
הבינו כל הנוכחים שהתקיים כאן מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י"ט) שהקדוש ברוך הוא תובע את עלבונו של החכם.
ורבי שאול שידע כי גורלו של המשמיץ, המתסיס נגדו נחרץ, מנע את הכהנים שהיו נוכחים במקום מלהטמא באהל מת.
נזהרו הכל מיני אז בכבודו ונהנו מעצתו וברכתו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
