"זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:" (פרשת קורח טז, ו).
אמר להם משה: הריני אומר לכם שלא תתחייבו מיתה, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים! (במדבר רבה)
אמר להם משה: בדרכי הגויים יש נמוסים הרבה וכמרים הרבה, ואין כלם מתקבצים בבית אחד, אנו אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד ואתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה? לפיכך התרה בהם שיקחו את הקטורת שסם המוות נתון לתוכה, ואת אשר יבחר ה' הוא הקדוש, הוא יצא חי, והשאר כולם אובדים. (רש"י).
ולפלא הדבר! משה רבנו עושה תנאי ברור עם קרח ועדתו, שמתוך כל המאתיים וחמישים איש, רק אחד הוא שייבחר והשאר לא יחזרו בשלום לביתם אלא ימותו. כיצד זה אם כן שראשי סנהדראות, אנשים רמי מעלה חכמים ומיושבים בדעתם, התייצבו כאיש אחד לטכס מותם! והרי הסיכוי של כל אחד מהם להישאר חי שואף לאפס, ובכל זאת אף אחד מהם לא עושה צעד לאחור, איש מהם לא נסוג. אף אחד מהם לא אומר: אולי מחשבתי בטעות יסודה, לא כדאי להסתכן! כיצד זה נסחפו בדבריו, ובחלקלקות ליצנותו, וכבר הפכו לקבוצה מגובשת, המזינה את התלהבותה ושועטת במגובש אל התהום. בלי בקרה עצמית ויכולת עצירה. ממעשה זה יכולים אנו ללמוד יסוד חשוב ביותר. כאשר לאדם יש שאיפה ורצון להשיג דבר – מה, למרות שהדבר קשה ביותר ונוגד הוא את המציאות ואף האמת טופחת על פניו, הוא בכל זאת יתעלם מהכל כדי להשיג את מטרתו.
כך היו אנשי עדת קורח, לא ראו את הסכנה, כי כל אחד היה כל כך בטוח בעצמו שהוא זה שייבחר ויהיה המנהיג, עד שהם לא ראו את האמת לנגד עיניהם.
נסיונות כאלו ואחרים עוברים עלינו מידי יום:
מי לא שמע על נזקי העישון, כמה מחלות רח"ל נגרמים כתוצאה מעישון למעשנים ולסובבים אותם. ולמרות כל הפרסומים על הסכנות הקשות הנגרמות מכך, תעשיית הסיגריות מתפתחת ומשגשגת בצעדי ענק. ובכל שנה מצטרפים למועדון המעשנים אלפים רבים של צעירים שמתעלמים במודע מההשלכות הקשות של העישון.
כל בר דעת ישאל, מה עובר בראשם של אותם אנשים, הרי הם מודעים לתוצאות הקשות הנגרמות כתוצאה מהעישון, ושלא נטעה לומר שמדובר בסתם אנשים שאינם ברי דעת, המדובר אף באנשים חכמים, פקחים, ונבונים ואף רופאים המטיפים להפסקת עישון לא טמנו ידיהם בצלחת.
דוגמא נוספת: כמה אנשים לצערנו מידי יום נהרגים בתאונות דרכים, ועוד מאות ואלפים שנפצעו, וכל תכניות עתידם נגוזו באחת, בהיותם מרותקים למיטותיהם או לכסא גלגלים ה' ירחם. ובידוע לכל כי אין זה אסון טבע, והגורם האנושי על פי רוב הוא הגורם לתאונות, שהרי מערך הכבישים במצב סביר ביותר, והרכבים במצב תקין, אם כן איך יתכן שנהגים מתעלמים מההשלכות הקשות של תאונות דרכים וממשיכים להשתולל בכבישים, לא מצייתים לתמרורי "עצור", עוקפים במקומות האסורים. האם אין רצונם להמשיך ולחיות עם משפחתם כאנשים בריאים ושלמים? ואין המדובר בפשוטי העם בלבד, אלא אף באנשים מהמעמד הגבוה כעורכי- דין, רופאים, שופטים ושרים וכדו'.
אלא, כאשר נתקף האדם בדחף של תאווה כל שהיא, שהוא אחד משלושת הדחפים המוציאים את האדם מן העולם: "הקנאה, התאוה, והכבוד". וכשהם פועלים, השכל בהשעיה. יש ליקוי מאורות, ואין שאלות. מתעלם האדם מהאמת ודוחק אותה הצידה, כיון שאמת זו מפריעה לו במילוי רצונו, ואף יש לו "הסברים" כי מעשיו הם אמת. זאת ועוד עלינו לדעת כי מידות ודחפים והשפעת חברה גורמים מכריעים הם, אבל מולם הלא ניצב תמרור אזהרה. הכתובת חרוטה על הקיר, והרי איש אינו אץ להתאבד.
אלא יש גורם נוסף והמכריע: "סמוך", לי זה לא יקרה!
האדם קרוב הוא אצל עצמו – אין עוד משוחד גדול יותר מאשר האדם כלפי רצונותיו. וממילא כל מחשבה אמיתית שתבוא לפניו, הוא ינסה לברוח ממנה, בהסבר ובהגיון פשוט שנכון שישנן כל מיני מרעין בישין אבל "סמוך" לי זה לא יקרה!
ישנם אנשים שחיים בהשקפת עולם מעוותת, רואים הם בחוש כי חייהם ללא שום דרך, דרכם אינה מובילה לשום מקום וחיים הם בטעות. חשים הם את הנזקים המיידיים הנגרמים להם, ומבינים שאין זו דרך חיים, אך אין להם את האומץ, ואולי חסרים הם את כוחות הנפש להודות בפה מלא ובלב נקי מנגיעות ולומר "טעיתי!" בדרך כלל הם ינסו להתחפר בעמדתם ובדרכם ויחפשו כל מיני צידוקים להצדיק את מהלכיהם, וכך ימשיכו לסובב סחור סחור ובלבד שלא להודות בטעותם.
כשמשה רבנו מזהיר את המורדים והמסיתים נגד ה' ומשיחו שרע ומר יהיה אחריתם. מזהיר את כל העדה להתרחק ממשכן קורח, דתן ואבירם "פן תיספו בכל חטאותם", וכולם כאחד מתרחקים, נסוגים. ודתן ואבירם, נשיהם ובניהם וטפם, יכולים גם הם להינצל. במלה אחת: "סליחה". במלה אחת: "טעינו". אבל הם – "יצאו ניצבים. בקומה זקופה, לחרף ולגדף". עוד רגע ויאבדו, משני העולמות, הלוא גם מן העולם הבא נכרתו לנצח! אבל רשעים, גם על פיתחו של גיהנם אינם חוזרים!
וכך מצינו, כשכבש יהושע את יריחו, אסר לבנותה. והכריז: "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:". (יהושע ו. כו') קם חיאל בית האלי, חברו של אחאב, ובנה את העיר. בהתחילו לבנותה מת אבירם בכורו. המשיך לבנותה ומתו בניו בזה אחר זה, עד שקבר את שגוב, צעיר בניו, בהציבו את דלתות החומה…
איזו קשיות עורף, קשיות עורף, עד היכן? ידוע מה שאמרו (עירובין יט.) שאף על פיתחה של גיהנם אינם חוזרים – על איזה פתח, פתח הכניסה? הבה נעיין שם בגמרא. פסוק הביאו: וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר: (ישעיה סו. כד'). 'שפשעו' לא נאמר, אלא "הפושעים", שפושעים והולכים לעולם.
פסוק זה נאמר לעתיד לבוא, על רשעים שנידונים בגיהנם לדורי דורות, "שאול כלה והם אינם כלים" – ועומדים הם ברשעם! (תוספתא סנהדרין פי"ג) .
ואנו נצטווינו: "ולא יהיה כקרח ועדתו" (במדבר יז. ה') לא להיות קשי עורף כמותם!
מידת הדין מתוחה והכל מסביבנו מאותת, אין ערובה לשום כלום, לא למצב הביטחוני, לא הכלכלי, לא המדיני ולא החברתי, אין לך יום שקללתו אינה מרובה מחברו רח"ל, מחלות ממאירות, תאונות דרכים ועוד מרעין בישין קשים ומרים ה' ירחם, אל נא נעמוד מנגד ונקשה ערפנו, נכפוף קומה בפני בוראנו ונישא תפילה למי שאמר והיה העולם, והוא ברחמיו יחוס ויחמול עלינו ועל ישראל אחינו ויוציאנו מאפילה לאורה אמן.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
