"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:" (חומש ויקרא פרק כא' פסוק א'). ומסביר רש"י על המקום "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים".
חז"ל שאלו: מדוע כפל הפסוק את המילים "אמור" ו"ואמרת", ותרצו: "להזהיר גדולים על הקטנים". במילים אלו לימדונו יסוד חינוכי חשוב.
הקניית הערכים לילדינו מתבצעת בשתי צורות. האחת היא בצורה ישירה והשניה בצורה עקיפה. יתרונה של ההוראה הישירה היא בכך שהמסרים העוברים דרכה בהירים הם וברורים, קצרים וחדים, אלא שגם חיסרון יש בה. אין ההוראה הישירה כי אם הוראה מעשית ויבשה, שכלית ותובענית. ומכאן, שמאיימת היא על רצונותיו של הילד, ואין בכוחה ליצור בליבו את ההזדהות הרגשית עם מעשי המצווה.
לעומת זאת, הדרך העקיפה, כאשר הילד הצופה בהוריו ובמעשיהם, לומד הוא מהם מהו המעשה הנכון והראוי, בלי שתבעו זאת ממנו. הילד בוחן את ההתאמה בין פיהם וליבם של הוריו, ולומד מה חשוב באמת בעיניהם. אמנם שיטה זו אינה מציבה באופן ישיר את הילד מול חסרון שלמותו וגם תוצאותיה אינן מידיות, אולם ברכה רבה היא מביאה בכנפיה.
כדי להגביר את סיכויי ההצלחה, על ההורים לתת את דעתם על הנחלת החוויה שבמעשי המצוות. כאשר הילד מבחין בשמחה הגדולה האופפת את הוריו בעת עשיית המצוות, תתעורר בו מידת הקנאה, ומשנתעוררה, יחפוץ גם הוא לקיימה. חיבוב המצוות והשמחה בקיומן, מעוררים את הילד להבין כי כדאית היא עשיית המצווה, שכן המקיימים אותה נהנים ממנה.
הדרך הנכונה לחינוך הילדים
כאשר אב מחנך את בניו לא די בכך שהוא מזהירם לקיים את מצוות התורה. גם אם הבן ישמע את אביו המחנכו לקיום המצוות ואומר לו שגם הוא עצמו מקיימן, ואף יספר לו על הנסיונות הקשים שעבר ועמד בהם, עדיין הדבר לא ישפיע וישכנע את הבן ללכת בדרכי אביו. הבן עלול לומר שהוא אינו חזק ברוחניות כאביו, ולכן הוא אינו מסוגל לכבוש את יצרו ולעמוד בנסיון כאביו.
מתי הבן יתחנך לקיים את המצוות? כאשר אביו יחנך אותו לחיבוב המצוות, להרגשה הנפלאה של: "כי הם חיינו ואורך ימינו", אז תחדורנה ללב הבן האהבה והחיבה למצוות והוא יוכל לקיימן בנקל. אהבת התורה ומצוותיה היא המקור שממנו שואבים את הכח והרצון לקיים את המצוות.
וכן היה רבי משה פיינשטיין מסביר על הפסוק: "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם", כותב רש"י: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים".
יש צורך בשתי אמירות, האחת על עצם חיוב המצווה והשנייה לצורך חיבוב המצווה, ומתוך כך יתחנכו גם הקטנים לקיום מצוות התורה.
שתי האמירות "אמור" "ואמרת" משמעותן היא שיאמרו לגדולים לקיים מצוות מתוך אהבה וחיבה ותהיה מכך אזהרה גם לקטנים. הקטנים יתחנכו טוב יותר כאשר הם יראו עד כמה הגדולים אוהבים את המצוות, ואהבה זו תחדור ללבם למשך שנים ארוכות.
דרך בחינוך
אמר רב חסדא (גיטין ו ע"ב): לעולם לא יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה, הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות גילוי עריות, שפיכות דמים, וחילול שבת.
משמעת בכלל היא דבר חשוב מאוד, בכלל כל אדם שואף לסדר ומשמעת וכל שכן הילד הקטן. כאשר האווירה מסביב ברורה, יציבה ומתנהלת בידיים בטוחות הילד מרגיש רוגע ומבחינתו זהו המצב האידיאלי לגדול רגוע ונכון.
לא לכולם מגיעה המשמעת הנכספת בנקל. לא כל אדם ניחן בכישורים הגורמים לקטנים שסביבו לסור למשמעתו ומיד. והשאלה היא כיצד נוהג המבוגר כאשר הוא כן רוצה להשיג משמעת.
בדיוק כדי להתגבר על המצבים הללו יש בידי ההורה או המחנך את האפשרות להעניש. העונש מרתיע, מזעזע את הקטן. פעמים גורם לו הפסד שהוא לא חפץ בו כלל וכלל ולכן, כדי למנוע מעצמו מצב שכזה בפעם הבאה יחשוב פעמיים ויחשב זה מול זה.
אולם חשוב מאוד לזכור, בחינוך למשמעת אכן המטרה להשיג משמעת אך חלילה וחס שלא יטיל אדם אימה בביתו כדי להשיג מטרתו גם אם הוחלט שנכון לנקוט במקרה כזה או אחר בשיטת הענישה יש להיזהר שחלילה לא גורמים לילדים לפחד.
כמעט ומיותר להזכיר מה מפתחים הילדים בראשם כאשר הם חיים במצב של "פחד" מההורים. "דרכי ההתגוננות" שלהם רבים ומגוונים וההרס הנגרם מהם לא ניתן לתאר. הם מהלכים בין הטיפות "מעגלים פינות" כאן, וקצת משקרים שם כדי לא להיות הגורם… ואלו דברי חז"ל: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו". על פי רוב לטווח רחוק, ילדים אלו שחיים במצב של אימה ופחד מהוריהם מגלים אדישות מוחלטת, אי איכפתיות וחוסר רגישות כלפי משפחתם.
ילד איכפתי
מיהו "הילד האיכפתי" – הרגיש כלפי הסובבים אותו?
ישנם ילדים אשר מגלים אדישות מוחלטת כלפי משפחתם. לרוב הדבר מפריע שכן הם מן הסתם מעוניינים להיות מעורבים בחיי הילד וכן להיפך – שהוא יהיה מעורב כמה שיותר בחיי המשפחה על כל המשתמע מכך.
יתכנו סיבות שונות המביאות את הילד למצב של "מרחק" מן הבית. כיצד ניתן לקרב את הילד ולפתוח את לבו.
ראשית האהבה שיש להרעיף על הילד צריכה להיות כפולה ומכופלת ללא שום קשר לאיך הוא מתנהג, לבוא אליו מתוך אהבה כנה, ללא תנאים, ללא ציפיות ובלי להזכיר כלל את הנקודות שאנו לא מרוצים ממנו ומצפים לשינוי.
האהבה היא תנאי הכרחי ואלמלא ירגיש הילד בה התוצאות לכשיגדל תהיינה קשות, ילד לא יכול לגדול ולהתפתח ללא הבסיס החזק ששמו אהבה, גם אם הוא משדר שהוא אינו זקוק לכך מהוריו.
כדאי לחפש "נקודות תורפה" שרק הבית יוכל למלא לילד את החסר וחלילה לנו להתעלם ממנו. לדוגמא: אם הילד אוהב מאוד מאכל מסוים נכין לו את אותו מאכל במיוחד בשבילו, ביום ההולדת שלו, כאשר חוזר הביתה אחרי מבחן קשה. כשחוזר מהישיבה וכו'. כך ירגיש הילד שחושבים עליו בבית ונוכחותו חשובה לנו מאוד.
במצבים שכאלו הילד מרגיש את הנתינה כלפיו, הנתינה הזו מחלחלת פנימה ואט אט מקשרת אותו יותר למשפחתו. לכשיידרש הוא לתת מעצמו כמובן ירגיש צורך עמוק לעשות זאת. גם אם נראה לכאורה שהילד אדיש, טרחנו ועמלנו לריק ואליו זה לא מדבר לא יתכן. המים שוחקים גם אבנים. טיפת אהבה ועוד טיפת אהבה יפתחו את לבו ויקשרו אותו יותר ויותר להוריו ולמשפחתו.
לא להתעלם
סח הגאון הצדיק, רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל, מעשה שהיה. המגיד מדובנא זצ"ל הלך ברחוב העיר וראה עיוור עני, לבוש קרעים, וילד קט אוחז בידו ומנחהו בדרכו. אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם ניחון בלב רגש, היה מבליע אנחה על הצער והמדווים שיש בעולם. אם לב מתפעל לו, היה נותן בלבו הודאה לבוראו על חוש הראיה שחננו: "ברוך אתה ה', פוקח עיוורים" (ברכות השחר). למגיד מדובנא היה לב רגיש ולב מתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל השניים ונתן להם שלום. "אחי, מאין אתם", שאל.
העיוור מר נפש היה, רטן ולא ענה. הילד תלה במגיד עינים נוגות, מיוסרות. סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה. סיפר שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.
"עם מי אתה משוחח שם", הפטיר העיוור, "המשך ללכת!"
"מיד, רחימאי", ענה המגיד. "אמור נא לי, כבר אכלתם?"
"לא", השיב הילד. "לוקח אני את אבא לבית התמחוי לעניי העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזירו לביתנו".
לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה. "בואו עימי", אמר להם, "אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי". זיק של הכרת טובה ניצת בעיני הנער, עיניו נעורו לחיים – והביעו פיקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק. המגיד ביטל את תכניותיו, סב על עקבותיו, התאים צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו המוסק, החם, וערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם. גם האב העיוור הפשיר, נרגנותו נסדקה. "טעים", אישר. "נעים כאן".
"התסכים להתגורר כאן", שאל המגיד. "אקצה לכם חדר מוסק, שלוש פעמים ליום תקבלו כזו ארוחה. חינם אין כסף", מיהר להוסיף. והילד יוכל ללמוד בתלמוד תורה, חשב. על חשבונו, כמובן.
האב העיוור התלבט. עיני הילד נצצו בתקווה. לבסוף הסכים האב, לניסיון. למעשה, התנחל בדירת המגיד, שיעבד את הבית לנרגנותו ורצונותיו. והמגיד סבל הכל, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה (שבת קכז ע"א). במיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בחברה. ברבות הימים נפטר האב, והילד המשיך לימודיו בישיבה. הוברר שיש לו זיכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו. תפיסתו מהירה היתה כברק, שכלו חד כתער, מידותיו זכות כשמן, נשמתו טהורה כבדולח, התמדתו ושקידתו באין הפוגה. עד מהרה קנה שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זכר צדיק לברכה!
ועתה, נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה המגיד מבליע אנחה וממשיך בדרכו, והילד ממשיך להנחות את אביו לבית התמחוי. מה היה עם ישראל מפסיד, מה היה הילד מפסיד – וכמה היה המגיד מפסיד!
ולמעשה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו לכל ילד באשר הוא, יתכן שיהיה לגדול הדור – אם אך תנתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים – או נושיט ונפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכלתנו, בחינוך יהודי. ובראש ובראשונה נפיק את המירב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדורות הבאים.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה בספרו אור דוד על התורה.
