"…וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ": (חיי שרה כג ב')
במדרש תנחומא (סימן כג') כתב על הפסוק: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה": באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק, שלא ראה בידו כלום להתקרב והרגיש בדבר במה שעתיד להיות. בקש לומר, איה השה לעלה? אמר לו, הואיל ואמרת, הקדוש ברוך הוא בחר בך. אמר, אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאד. ואף על פי כן וילכו שניהם יחדו בודאי, זה לשחוט וזה להישחט, ויצחק בן שלשים ושבע שנה היה בשעת עקדתו.
"ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויעקוד את יצחק בנו": כשבא לשחוט, אמר לו, אבא, 'אסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן', בבקשה ממך אל תעש בי מום מיד, וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט.
ונסמכה מיתת שרה לפרשת עקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה. (רש"י)
ולכאורה, שרה אימנו שהייתה גדולה מאברהם בנבואה, אפשר שמתה משמועה על מות בנה? והרי זה קיום צו מפורש מהקדוש ברוך הוא? אם כן על מה הצטערה, ועל מה מתה?
וי"ל כי שרה לא הצטערה על שחיטת בנה, כל צערה היה, שלאחר כל כך הרבה שנים של תפילה לזכות בבן, וכשכבר זכתה לתשעים שנה ללדת את יצחק גידלה וטיפחה אותו בחינוך ובמסירות לעבודת ה' תמימה וטהורה, והנה הקדוש ברוך הוא מבקש את אברהם להעלות את יצחק בנו עולה על המזבח, ומה מבקש יצחק מאביו? אבא, 'אסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן'! האם לכך ילדתי בן לתשעים שנה, כדי שיהיה צורך לקושרו כשיתבקש להישחט?! מרוב צער, פרחה נשמתה ומתה.
עוד אמרו במדרש (בראשית רבה נח), "מהיכן בא? מהר המוריה בא", כלומר ממעמד עקידת יצחק. ומה בקשו ללמדנו בכך? ביקשו להשמיענו מה אמר אברהם, כיצד הספיד את שרה. במה הדגים את גדלותה של שרה? שגידלה בן כיצחק, המוכן למסור נפשו על קידוש השם! שהשרישה בבנה את אמונתה!
כך מצאנו גם אצל חנה, שנים ארוכות ייחלה חנה לפרי בטן, וכשזכתה לחבוק בן, הוליכה אותו בחדווה לבית אלוקים, כלום למענה ביקשה ילד? האם כדי לספק את הדחף האנושי להורות התנועעה כשיכורה על פתחו של בית המקדש? האמהות הקדושות של עמנו, בקשו ילדים למלכו של עולם, ומטרה זו עמדה נגד עיניהם כבר כשטוו את חלום אימהותן או סבלו ייסורי עקרות.
גם יצחק אבינו, לימד אותנו במעשיו מוסר גדול. הוא בוודאי שמח על הזכות שנפלה בחלקו למסור נפשו על קדושת ה'. הן כל חייו השתוקק לכך, וכשהגיע לידו יזדעזע ויפסל הקרבן?!
אך כבר לימדונו חז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. גם צדיק ככל שיהיה, אינו יודע היכן יארוב לו היצר. למרות הקדושה הגדולה, הפרישות והחסידות, אין לזנוח את המוטל עלינו ולו הדבר הפשוט. לקשור את האיברים בכוח ועוז, שלא ימרו את פי ה'.
"מטבע של אברהם: זקן וזקנה בצד אחד, בחור ובתולה בצד אחר" (בבא קמא צז ע"ב). פירש רש"י: בחור ובתולה – יצחק ורבקה, זקן וזקנה – אברהם ושרה. זהו המוניטין של אבי האומה, לחנך את בנו שיקים בית שיהיה "הצד השני" של דרכו, השתקפות שיטתו, המשכיות הדורות. ולא שכל דור ינפיק "מטבע" משל עצמו ויפסול את ה"מטבע" של קודמיו!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
