זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (פרשת האזינו לב. ז').
על הפסוק "זכור ימות עולם": אמרו ב"ילקוט שמעוני": אמר להם כל זמן שהמקום מביא יסורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעוה"ב.
ביאר ה"חפץ חיים" בשם המגיד מישרים של העיר וילנא את דברי המדרש עפ"י משל
יהודי שכר דירה משר אחד בשלוש מאות רובל לשנה, את שכר הדירה היה היהודי מעביר לידי בעה"ב בתאריך קבוע מדי שנה בשנה. ויהי היום, ויסע השר למדינה רחוקה, ולפני צאתו לדרך מינה את אחד מפקידיו לאחראי על הדירה המושכרת ליהודי. אותו פקיד שונא ישראל היה, ומשבא לידו עתה הזדמנות להציק ליהודי, לא אחר לעשות זאת. מיד לאחר שהופקד על הבית הודיע לשוכר כי שכר הדירה הועלה לחמש מאות רובל לשנה.
והנה הגיע זמן הפרעון, שלח וקרא ליהודי השכם בבוקר ודרש ממנו את התשלום המלא. בידו של היהודי היו אז רק ארבע מאות ושמונים רובל, אי לכך ביקש מאת הפקיד להמתין מספר ימים עד שישלים את הסכום, הפקיד שהיה כאמור איש רע מעללים, דרש שהתשלום כולו יבוצע בו ביום. כאשר הגיע הערב ובידי היהודי לא נמצאו עשרים הרובלים שחסרו, ציווה איש הבליעל להכותו עשרים מכות נמרצות, מכה אחת עבור כל רובל. כן עשה הפקיד לכמה יהודים נוספים, ועוד הוסיף חטא על פשע במה שגזל ועשק אותם, עד שבמשך הזמן נעשה לעשיר גדול וקנה לעצמו חצר ובה כמה בתים.
כאשר שב השר לביתו, אמר היהודי לאשתו, הנני הולך אל השר כדי להקביל את פניו ולספר לו על מעללי הפקיד. כאשר שמע השר את כל הקורות אותו, חרה לו הדבר מאוד ונכמרו רחמיו על האיש באהבתו אותו אהבה רבה. כשכילה היהודי את דבריו אמר לו השר הנני מודיעך בזה כי על כל מכה שהכה אותך הפקיד יחויב לשלם לך מאה רובל, וסך הכל תקבל ממנו אלפיים רובל, ומאחר שהפקיד רכש לעצמו חצר ששוויה ארבעת אלפים רובל, הנני ממציא לד שטר המאשר כי מחצית החצר תהיה שייכת לך מהיום והלאה.
שב היהודי לביתו ופניו נפולות וזועפות. שאלה אותו אשתו מה אמר לך השר? הראה לה את השטר שקיבל על חצי החצר של הפקיד. שאלה אותו אשתו ומדוע אם כן נפלו פניך. אדרבה עליך לשמוח במתנה היקרה שקיבלת. השיב לה בעלה, הכאב של המכות שהכני הפקיד כבר חלפו עברו ואיני חש אותם עוד, אם כן מוטב היה אילו היה מכה אותי אז ארבעים מכות והייתי זוכה עתה בכל החצר, על זה לבי דווה.
כן הדבר בענין יסורי האדם בעוה"ז, כאשר הם באים על האדם הוא מצטער עליהם מאד ואינו רוצה לסובלם, אך כאשר יבוא לעולם הגמול ויראה איזה יסורים קשים ומרים חסך מעצמו מעולם האמת, ולא זו בלבד אלא עוד מקבל שם שכר טוב תחת כל שעה ושעה שסבל בעוה"ז, יחשוב האדם בנפשו, הלוואי שהייתי סובל עוד יסורים בעוה"ז, כי אז היה לי הרבה יותר עונג בעולם הנצח.
עוד מסופר
עוד מסופר כי לפני פטירתו של רבי אברהם אחיו של הגר"א, מחבר ספר "מעלות התורה", כאשר חלה שבועות מספר בחולי אשר ממנו לא קם, היה בעל יסורים גדולים מאד, עד אשר היו נקבים חלולים בצד גופו מחמת משכבו, ובכל זאת לא נשמעה ממנו שום גניחה. ראהו בנו, רבי אליהו, רבה של שוגינט למצב ההוא והתחיל לבכות ואמר אוי לי, שראיתיך בכך!
אמר לו אביו ר' אברהם, מה אתה בוכה על גודל המתנה שזיכה אותי ה' יתברך? אם היה בי כח הייתי מפזז ומרקד בכל כלי שיר על רוב הטובה שהיטיב עמדי ביסורים, ואתה קץ ורע לך על גודל מתנתי, ולא זז משמחתו בגודל התלהבותו עד צאת נפשו הקדושה. (הקדמה לספר "מעלות התורה", "מורשת אבות")
ועוד ידוע מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דוי והיה מתייסר ביסורים קשים, ומחובר היה למכשירים החייאה שעל ידם נותר עדיין בחיים, הרופא המטפל בו בראותו את גודל יסוריו הרבים של אותו חולה, החליט, כיוון שאפסו הסיכויים לרפואתו, מדוע שימשיך לסבול, על כן ניתק מהחולה את המכשירים, ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו.
כעבור ימים מספר, נגלה החולה אל הרופא בחלום, ואמר לו כי למעשה נותרו לו עוד ארבעה ימים להמשיך ולחיות כשהוא מחובר למכשירים, ולסבול את אותם ימים ביסורים קשים. ואם כך היה, מיד היה נכנס לגן עדן כשהוא זך ונקי על ידי שנתמרק ביסוריו. ואילו עכשיו שהרופא ניתק אותו מהמכשירים וגרם בכך שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו עכשיו היסורים של אותם ארבעה ימים, ואינו יודע כמה זמן יקח עד שיתמרק משארית עוונותיו, וכידוע שיסורים בעוה"ז ממרקים הרבה יותר מאשר יסורי גהינום. הרופא נתעורר משנתו ונזדעזע כולו עד שהפך לבעל תשובה מחרדת הדין.
"כל זמן שהמקום מביא יסורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעוה"ב". ("לשכנו תדרשו")
כמו כן מסופר על רבי אהרן הכהן זצ"ל, חתנו הבכור של מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שבהיותו אברך סמוך על שולחן חותנו, נחל פעם אכזבה בהשתדלותו להשיג משרת רבנות בעיר מסוימת. הצטער על כך ר' אהרן ביותר והשיח את לבו לפני חותנו. החפץ חיים דיבר על ליבו והצביע לפניו על כובד העול וגודל האחריות שברבנות, עד שאין זה כדאי להצטער ולהתמרמר בשל אי קבלת משרת הרבנות. ברם דעתו של ר' אהרן טרם נחה בזאת, משעברו ימים והח"ח הכיר בחתנו שצערו לא פג, הציע לפניו לספר לו מאורע שאירע לו בתקופה הקצרה שבה כיהן כרב בעיירתו ראדין, מאורע זה היה אחד הגורמים לעזיבתו את הרבנות. הח"ח סיפר זאת לר' אהרן בתנאי שיקבל על עצמו ויבטיח לו נאמנה שלא לספר זאת לשום איש כל עוד שהוא הח"ח נמצא בחיים. ר' אהרן הבטיח והח"ח סיפר לו את המאורע דלהלן:
אחד הקצבים נתפס במכירת בשר טרף, כמובן שהוא הועבר מיד מחזקתו, הלה בא לפני והביע את חרטתו על מעשהו, הבטיח בכל הבטחות שבעולם שלא ישוב עוד לכסלה ובדמעות התחנן שאחזירו להכשרו, מאחר שנוכחתי שהלה התחרט באמת ומאידך היה נתון במצוקה וילדיו היו תלויים בו, שיתפתי מידת רחמים לדין והחזרתיו לכשרותו, ואילו על חטאו קנסתיו לנדב לבית המדרש פוד (ארבעים ליטר) נרות, הקצב לא האריך ימים לאחר אותו מעשה, וכעבור זמן קצר הלך לעולמו.
באחד הימים ואני לומד כדרכי בעזרת נשים שליד בית הכנסת, נפלה עלי תרדמה ובחלומי והנה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיני, והגדול שביניהם פונה אלי בשאלה. ר' ישראל מאיר, הלא תזכור את המאורע באותו קצב שקנסתו לנדב לצדקה פוד של נרות? אמור נא איפוא, מה התכוונת בקנס זה, האם רק בתור עונש, למען יזהר להבא, וכן לטובת הצבור למען ישמעו ויראו, או גם למען תהיה לנענש כפרה על עוונו?
נדהמתי מאד, עד שלא מצאתי מילים בפי, ברם ראש המדברים הרגיעני ואמר שימתינו לי עד שתשוב דעתי אלי, נתתי לב להיזכר באותו ענין ולבסוף השיבותי, שעד כמה שהנני זוכר הרי הטלתי עליו את הקנס לשם עונש ולא לשם כפרה.
האורחים הודו לי על תשובתי ונפטרו ממני.
כשהתעוררתי מתרדמתי היה ראשי כבד עלי ולא מצאתי מרגוע לנפשי. חזרתי לתלמודי ושוב נפלה עלי תרדמה. הפעם הופיע לפני הקצב בעצמו, כולו היה רצוץ ומדוכדך ובקול בוכים החל טוען כנגדי, אוי רבי, ראה מה עוללת לי בתשובתך לבית דין של מעלה, כשעמדתי בדין והקטיגור תבע לדונני בגיהנם בעוון אכילת טריפות טענתי שכבר התכפרתי בקנס של הנרות שהטלתם עלי, טען לעומתי הקטיגור, שהקנס לא היה לשם כפרה אלא לשם עונש גרידא. הוחלט איפוא לשאול את פיך על כוונתך, ומאחר שתשובתך היתה שלא התכוונת לשם כפרה, יהיה עלי עתה לעבור יסורי גיהנם קשים כדי להצטרף ולזכך אותו עוון, וי לי – וי לי.
הרי לנו, הערך הגדול ביסורים הפוקדים את האדם בזה העולם, וח"ו למאוס בהם כי אז אינם כמזבח כפרה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
