זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (פרשת מצורע יד.ב').
פירשו רבותינו זיכרונם לברכה (ויק"ר ד, ב): על הפסוק (קהלת ו, ז): "כל עמל האדם לפיהו", שכל המצוות והמעשים טובים שיעשה האדם, אין מספיקים לכפר על מה שחוטא בפה. וכתיב (משלי כא, כג): "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו".
וכתיב (שם יח, כא): "מוות וחיים ביד הלשון". וכמה עוונות וחטאים תלויים בפה, אשר הן בעוון דשו בהם רבים ונעשו כהיתר, כגון: לשון הרע, חנופה, ליצנות, נבלות הפה, שקר, שבועת שווא, הזכרת השם לבטלה וכהנה רבות רעות ודברים בטלים כנגד כולם, אשר עושה אלה אינו חושב שחוטא והן עבירות חמורות, כמו שמפורש בדברי רבותינו זיכרונם לברכה.
רובם ככולם יודעים חומרת וגנות לשון הרע, רכילות, חנופה ליצנות ועוד, ולמרות זאת אינם זהירים בכך. כמה צרות רח"ל מביא האדם עליו ועל בני ביתו בעטיו של הדיבור, ולצערנו רבו הנכשלים, החוטאים והמחטיאים בדבר.
ובמדרש אמרו רבותינו:
רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה אומר: מאתיים וארבעים ושמונה איברים יש בו באדם. מהן רבידין מהן זקופין, ולשון זה נתון בין שני לחיים. ואמת המים עוברת תחתיו ומכופל כמה כפולות. בוא וראה כמה שריפות הוא שורף ואילו היה זקוף ועומד – על אחת כמה וכמה. לפיכך מזהיר משה רבינו את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" – המוציא שם רע.
בספר "חכמת שלמה" הביא מעשה:
מעשה במלך פרס, שהיה חולה אנוש. טובי הרופאים ניסו לרפאו – אך לשווא.
המחלה גברה והלכה והמלך נטה למות. דבר מחלתו הקשה של המלך הגיע לאוזני רופא גדול, ששמעו הלך בכל הארץ ואשר החליט לנסות את כוחו בריפוי המלך.
לאחר שבדקו היטב, חשב קמעא ואחר קבע: "אדוני המלך! צווה ויביאו לפניך חלב לביאה, ממנו תשתה – והבראת מיד!"
התעצב המלך אל ליבו ביודעו שלא יוכל למצוא תרופה למחלתו, כי מי האיש אשר ימלאנו ליבו לגשת ללביאה ולקחת מחלבה?!
חלפו ימים, והנה עלה בדעתו לשאול בעצתו של המלך שלמה, שחוכמתו הייתה מפורסמת בכל העולם, ובוודאי יוכל להושיעו בעצה טובה. ואכן שלח שליח מיוחד אל המלך ונתן בידו ממון רב למלך שלמה.
שר חשוב היה לשלמה המלך, בניהו בן יהוידע שמו, ומינהו המלך, לשר צבאו. הוא גם עמד בראש הסנהדרין, כי תלמיד – חכם גדול היה וצדיק מאין כמוהו. את כל תורת הכהנים למד ביום אחד בלבד, ובכל פעם טבל גופו כדי ללמוד תורה בטהרה. אף בימי קור ושלג טבל גופו במי קרח קרים לטהר את עצמו. שמעו של בניהו בן יהוידע יצא גם בשל גבורתו, וחיתתו נפלה על פני כל הגויים.
כשהגיע השליח אל המלך שלמה וסיפר לו את כל המעשה, קרא לבניהו בן יהוידע וביקשו למלא משימה זו.
אמר בניהו למלך: "תן לי עשר עיזים, ובעזרת ה' אשתדל למלא את רצונו." הבין המלך את כוונתו ונתן לו את העיזים כאשר ביקש.
הלך בניהו, וכמה מעבדי המלך מלווים אותו, עד שהגיע לגוב אריות, והייתה שם לביאה המינקת את גוריה. הסתתר בניהו מאחורי אחד העצים ושלח לעברה עז אחת. זינקה הלביאה וטרפה כהרף – עין את העז.
למחרת התקרב מעט ושלח לעברה עוד עז – ושוב טרפה הלביאה את העז והתלקקה בהנאה מהטרף המוכן, שנזרק לעברה.
וכך בכל יום התקרב אליה בניהו יותר ויותר, והשליך אליה עז אחת. הלביאה התבוננה בו בהנאה, והכירה לו תודה על הארוחות הדשנות שהוא מעניק לה.
ביום העשירי, התקרב אליה כל כך, עד שהשתעשע עימה ונתן לה את העז האחרונה. הלביאה ליטפה את בניהו כאומרת לו תודה, אזי הזדרז, מילא את כדו מחלב הלביאה ומיד פנה לעבר ארמון המלך שלמה. מסר המלך את החלב לשליחו של מלך פרס שיצא מיד אל מלכו החולה.
באמצע הדרך לעת ערב שכב השליח לישון, ובחלומו הוא שמע את איבריו מתווכחים אלו עם אלו.
אמרו הרגליים: "אין כמונו בכל האיברים, שאם לא אנו – מי היה מביא את החלב למלך?!"
נענו לעומתן הידיים: "אין כמונו, שהרי אנו נושאות את החלב!"
פתחו העיניים ואמרו: "אנו מעל כולם, שאם לא היינו מראות את הדרך, לא היה נעשה ולא כלום!"
שמע את דבריהן הלב ואמר: "אני חשוב מכם שאם לא יעצתי עצה זו, לא היה השליח יוצא כלל לדרך!"
פתחה הלשון ואמרה: "אני טובה מכם, שאם לא הייתי מדברת אל המלך בדבר חלב הלביאה – מה הועלתם כולכם?!"
גערו כל האיברים בלשון ואמרו לה: "איך את מעיזה להשוות עצמך אלינו, ואת יושבת במקום חושך ואפילה?!"
ענתה הלשון ואמרה: "היום אוכיח לכם שאני שולטת על כולכם!"
כשניעור האיש משנתו, לא הבין את פשר החלום, אולם שמר זאת בליבו והמשיך בדרכו.
בא ועמד לפני המלך, מסר לו את כד החלב ואמר: "הנה הבאתי לך, המלך, חלב כלבתא; תשתה ממנו ותבריא!"
קצף המלך מאוד וציווה לתלותו.
כשהלך להיתלות החלו רועדים כל איבריו. אמרה להם הלשון: "אם אציל אתכם עכשיו, תודו לי, שאני שולטת בכם?"
ענו לה: "כן! כן!"
מיד פנה האיש לחיילי המלך ואמר להם: "השיבוני אל המלך, כי דבר לי אליו!"
שאל האיש אח המלך: "מדוע ציווית לתלותני?"
אמר לו המלך: "מפני שהבאת לי חלב כלבתא במקום חלב לביאה שביקשתי.
אמר לו האיש: "לביאה נקראת גם כלבתא! אנא, אדוני המלך, נסה ושתה מחלב זה – ותבריא מיד!"
שתה המלך מהחלב, ואכן נתרפא ממחלתו – ואז התברר שאמנם היה זה חלב לביאה.
הודה המלך לאיש ופייס אותו על אשר גרם לו צער.
אמרו כל האיברים ללשון: "עכשיו אנו מודים לך, שאת שולטת עלינו. הנה הבנת איך לתקן את הדיבור לפני המלך, ובכך הצלת את כולנו!"
ועל זה נאמר: "מוות וחיים ביד הלשון…", "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
