"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו"' (במדבר טו, לט)
"ולא תתורו אחרי לבבכם – כמו מתור הארץ. הלב ועינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" (רש"י).
הקדמת "עין רואה" ל"לב חומד" מלמדת שראיית העינים קודמת לחמדת הלב, וכך גם מבואר בדברי המדרש רבה: "העינים רואות וכו' והלב מהרהר אחריה". וזו אכן גם המציאות שראיית העינים קודמת להרהור הלב.
לאור זאת יש להבין, מדוע הקדים הפסוק ואמר "ולא תתורו אחרי לבבכם", ורק אחר כך נאמר "ואחרי עיניכם"?
מעשה שהיה בארצות הברית, בניצול שואה שחדל לשמור תורה ומצוות. לימים פגש אותו ראש ישיבת בריסק, ושאל אותו, אתה שגדלת כשומר תורה ומצוות, מדוע חדלת לעשות כן?
בכה האיש ואמר, כי לאור מקרה שחזה בעיניו במחנה ריכוז בשואה, החליט להפסיק לשמור מצוות. וסיפר את סיפורו:
במחנה זה היו אלפי איש שחיו ברעב גדול ובעבודה קשה מעלות השחר עד הלילה. לימים הגיע יהודי חדש למחנה, ובידו סידור תפילה קטן, מיד נוצר תור ענק של כל תושבי המחנה לראות את הסידור ולקרוא ממנו קטעי תפילה. אך לתדהמתי ביקש הנ"ל מכל אחד שרצה להתפלל מהסידור, חצי ממנת הלחם הזעומה שקיבל לאותו יום. ואכן כך היה, כל אחד שבא להתפלל, נתן חצי ממנת לחמו היומית הזעומה, ורק לאחר מכן הורשה להתפלל מהסידור. ראיתי זאת והזדעזעתי, מספר אותו אדם לרב. ומאותו יום החלטתי להפסיק לשמור מצוות, שהרי היאך מסוגל אדם לנצל אנשים מסכנים וחסרי ישע, לקחת את מעט פת לחמם עבור תפילה בסדור? ואז אמרתי לעצמי, אם זאת הדת, איני מעוניין בה!
שמע זאת הרב ואמר לאותו אדם, מדוע הנך רואה בעיניך רק את אותו האדם היחידי, הבודד, שעשה מעשה זה וממנו אתה מסיק מסקנות ארוכות טווח, מדוע אינך רואה באותו מעמד את מאות האנשים שעמדו בתור והיו מוכנים לתת את פת לחמם העלובה עבור תפילה באותו סידור ישן? את זה עליך לראות, ומהם עליך ללמוד את המסירות נפש לתורה ולתפילה בכל מצב ובכל גיל! חלחלו הדברים בלבו של אותו אדם, פרץ בבכי וקבל על עצמו לחזור בו מדרכו.
מכאן שראיית האדם נמשכת אחר נטיית לבו, ולכן מזהירה אותנו התורה, "אל תתן ללבך להטותך לרעה", הסתכל תמיד בטוב, "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך". ולכן הקדימה התורה את הלב לעינים.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
