"וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל בין האור ובין החשך" (פרשת בראשית א.ד)
ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה (רש"י)
האור הוא טוב ומשובח והחושך הוא מגונה, אם כך היה לו לגרש החושך לתהום והאור ישמש לבד ומדוע קבע לחושך זמן כמו האור? כך שואל רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "עוד יוסף חי" ותירץ עפ"י מ"ש בעל "הפלאה" ז"ל: הרב קרא מנין לביתו להתפלל והגיעו אחד – עשר אנשים, והיה אחד שהגאון לא רצה לצרפו וקרא לאחר. אותו אדם שאל אותו מדוע אינו מצרפו למנין, הרי גם החלבנה שריחה רע הייתה בין סממני הקטורת!
"אכן," ענה לו הגאון, "אך שם היו אחד עשר סממנים.." ובאמת יש לשאול מדוע עם סממני הקטורת הביאו סימן נוסף? ממה נפשך, אם החלבנה אינה ראויה, למה הביאוה? ואם היא ראויה, מדוע לא מספיקים אותם עשרה ולשם מה הביאו סימן נוסף?
מתרץ ה"בן איש חי": אכן החלבנה אינה ראויה להיחשב בתוך העשרה ומביאים אותה עם הסממנים בכדי להיות שבח לסממנים על ידה ומכוחה. והיינו משום דבאמת כל הסממנים ריחם טוב אבל ידוע שאין האור ניכר אלא מתוך החושך, והחלבנה אף על פי שריחה רע התעלה על ידה ריח טוב של שאר הסממנים ואין נגרע מחמתה ריחם. על כן גם העשרה ודאי שתפילתם תעלה מכח עצמם אך בצירוף הרשע תהיה להם תועלת שבזה יגיע להם שבח לתפילות שלהם מחמת חושך של אותו רשע.
וכך הענין כאן, ראה הקב"ה את האור כי טוב הוא ואם היה מגרש את החושך אז היה האור דבר טבעי ולא היו מרגישים בשבחו וביקרו, עתה כשיש חושך יש בזה שבח גדול ויתרון לאור. וכך הדמיון גם למעשה הצדיקים ומעשה הרשעים שנדמו לאור ולחושך.
ודרשו חז"ל "ויקרא אלוקים לאור יום" – אלו מעשיהם של צדיקים "ולחושך קרא לילה" – אלו מעשיהם של רשעים. לומר, שיש שבח ומעלה גדולה למעשיהם של צדיקים מכח מעשיהם של רשעים ואם לא היה בעולם אלא רק מעשה צדיקים לא היה ניכר שבחן.
חז"ל ראו באור את המייצג והמסמל את התורה. וכבר אמר שלמה המלך "כי נר מצווה ותורה אור". עד כדי כך מצאו דורשי רשומות רמז, שבקטע הראשון של הפרשה, כאשר מדובר על יצירת האור, מוזכרת המילה אור חמשה פעמים כנגד חמישה חומשי תורה.
זהו האור שניתן לאנושות, אור התורה, המקרין בהירות וחוכמה, ככתוב "חוכמת אדם תאיר פניו". ללא אור זה, העולם היה שרוי בעלטה, בבערות, בכפירה, ובחושך המסמא את עיניו של אדם, עד שאינו יודע בן ימינו לשמאלו.
ומכאן הביטוי – נאור = זה שהאור נגה עליו – זורח עליו – וכל מצווה שאדם עושה הוא מקרין אור מיוחד על פניו מכח המצווה.
התורה היא אור אחד גדול, ומכאן הדימוי של התורה לאור – וכמו שנר שמדליק הרבה נרות אחרים הוא אינו חסר כלום ואינו מפחית מאורו ולעיתים כשהוא מתחבר עם פתיל חדש אדרבה הוא מתרבה באורו ומוסיף להבה לפחות בזמן התחברותו עם חברו.
כך התורה – כאשר אדם מעניק מתורתו, מהידע שלו לזולת, האם זה ממעיט או מפחית מידיעותיו? האם דומה זה לכלי שיש בו מים ואני יוצק לכלי אחר והכלי השני מתמלא על חשבון התרוקנותו של הכלי הראשון?
ודאי שלא, אדרבא "מתלמידי יותר מכולם", ומכל מלמדי השכלתי, ככל שאתה מפיץ יותר אור ומרבה חוכמת התורה חכמתך שלך הולכת גדלה ומוסיפה, זה אחד מקווי הדמיון בין האור שהוא היצירה הראשונה לבין התורה שהיא תורה אור.
אולי ויתכן זה ישפוך אור על דברי המדרש בבראשית רבא, על הפסוק "והארץ הייתה תוהו ובוהו", אלו מעשיהם של רשעים. "ויאמר אלוקים יהי אור", אלו מעשיהם של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשי אלו או במעשי אלו? כיוון דכתיב "וירא אלוקים את האור כי טוב", הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ ולא במעשיהם של רשעים!
ויש לשאול כלום יש ספק במה חפץ הקב"ה? אילולי הסיפא של המדרש לא היינו יודעים במה חפץ הקב"ה? והרי מקרא מפורש הוא "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך": "רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו"…?
ידוע כי ההיסטוריה של עם ישראל נחלקת לשתי תקופות.
תקופה אחת בה יכולנו לשמור את התורה מתוך נחת ושלוה, כמו שנאמר, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ושקט ושאנן ואין מחריד כמו בסוף תקופת מלכות דוד המלך, ובימי שלמה המלך.
היו ימים אלו ימי מלכות, תקופה של אור, טוהר וזוהר, שקט, שלוה, רבונות, שגשוג כלכלי ועוצמה מדינית, ובמקביל היתה גם עוצמה רוחנית לא פחות. זו דרך אחת לשמור תורה ולקיים מצוות כשהכול מסביב אור.
אך היו תקופות אחרות של חושך, תוהו ובוהו, יורה רותחת של שנאת אדם ושל אנטישמיות גואה, שנאה לכל מי שבשם ישראל יכונה. רדיפות ושמד, גזירות שונות ומשונות. שחיטות מסעי הצלב, מדורות האינקביזיציה וכבשני אושוויץ, ובכדי לשמר את המצוות צריכים היו להסתתר במערות ובמחילות בבונקרים וכו'…
אם כן איך הקב"ה מעדיף שנקיים את התורה כשהכול מסביב מואר או שמא נקיים את התורה כאשר יש חושך ואפילה תוהו ובוהו? להגיד בבוקר חסדך או אמונתך בלילות? זו קושיית המדרש "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". אלו מעשיהם של רשעים, שהופכים את העולם לחושך ואפילה, רדיפות ושנאה, ובמסירות נפש כזו צריכים עם ישראל לשמור ולקיים את התורה.
אך ישנה דרך נוספת, דרך של אור "ויאמר אלוקים יהי אור" אלו מעשיהם של צדיקים ובמצב כזה יהודים יקיימו תורה ומצוות.
על זה אומר המדרש איני יודע באיזה מהם חפץ? באיזה ניסיון הקב"ה מעדיף להעמיד אותנו, בניסיון האור, או בניסיון החושך?
ברור שהקב"ה רוצה את יריאיו, את המייחלים לחסדו, ומפציר בנו, ובחרת בחיים, והשאלה באיזה תנאים עלינו לבחור בחיים? מה מעדיף הקב"ה?
הוי אומר "וירא אלוקים את האור כי טוב" הוי אומר במעשיהם של צדיקים חפץ.
הוא רוצה לראות אותנו מקיימים את התורה בשלווה, בנחת, ברווח, במאור פנים, בקומה זקופה ובריש גלי שיבוא היום ויתקע בשופר גדול והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. לא עוד אובדים בארץ אשור ולא עוד נדחים בארץ מצריים, אלא ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים מתוך נחת ושלוה..
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
