וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (פרשת ויקרא א. א').
מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר: "ויקרא אל משה וידבר". (ויקרא א. טו').
המדרש פותח במילים: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו!" ועל מי המדובר כאן? על משה רבינו, אבי הנביאים, אבי החכמה! מי שהוציא את ישראל ממצרים, עלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים! משה רבינו ע"ה היה נאמן לקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", היה ה"אדריכל" הגדול בכל בניית המשכן, "ויביאו את המשכן אל משה", הוא זוכה ומקים את המשכן בעצמו על מכונו. ועם כל זה אומר המדרש, אם היה נכנס בלי שיקראו לו, ללא רשות, נחשב הוא כתלמיד חכם שאין בו דעת ונבלה טובה הימנו!
והדברים מתמיהים, כי לדברי המדרש, אילו היה משה רבינו נכנס מעצמו למשכן בלא הזמנה מאת ה' יתברך, הייתה יורדת גדולתו עד כדי שהיה ראוי לומר עליו ח"ו שנבלה טובה הימנו, וכל כך למה, מפני חוסר דעת, דרך ארץ. וזאת על אף שמשה רבינו הוא היה זה שהקים את המשכן וטרח הרבה בבנייתו, וזה היה המקום הטבעי ביותר של משה רבינו לשהות בו, ואף על פי כן אומרים רבותינו שאילו היה נכנס למשכן בלי רשות, הרי שנבלה טובה הימנו. (אף על פי שבוודאי יש לומר, שגם אילו היה נכנס משה בלא רשות, לא היה נכלל חלילה בגדר הזה, וכדברי המדרש "שהיה אבי החכמה כו'", רצונו לומר, שאף על פי שהיה במעלה גבוהה כל כך, ואילו היה נכנס הייתה הבנה למעשיו, בכל זאת נהג הוא בדרגתו בדרך ארץ יתירה). ובוודאי שטעם הדברים הוא, שמכיוון שסוף כל סוף המשכן אינו שייך למשה רבינו, אם כן אל לו להיכנס אליו בלתי רשות מאת ה' יתברך. וזו מדת דרך ארץ רבה שחובה על כל אדם באשר הוא להנהיג לעצמו ובפרט תלמיד חכם ובני תורה שמחוייבים ביותר לנהוג בדרך ארץ מרובה בכל ענייניהם.
ומעין זה מצאנו גם כן אצל שלשת הצדיקים חנניה מישאל ועזריה, שכשגזר עליהם נבוכדנצר להשתחוות לצלם סרבו ולא הסכימו, ציווה נבוכדנצר והישלכו אותם לכבשן האש. הקדוש ברוך ברוב רחמיו וחסדיו צינן להם את האש והיו מטיילים בכבשן, ואמרו רבותינו ז"ל, שלא יצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, עד שאמר להם המלך לצאת. וזאת למה, והלא כל רגע ורגע שה' יתברך עושה להם נס, עליהם להודות לו על כך, ולהימלט מיד כשיוכלו, כי אין לסמוך על הנס, ואם כן למה זה השתהו בכבשן ולא יצאו מיד?
אלא אמרו חנניה מישאל ועזריה, שמכיוון שה' יתברך רמז להם שיעשה להם נס (כמו שנאמר "שמע נא יהושע הכהן הגדול, אתה ורעיך היושבים לפניך, כי אנשי מופת המה", ואמרו רבותינו כי אלו חנניה מישאל ועזריה, שה' יתברך רמז להם שיעשה להם נס) ומכיוון שנעשה להם נס, וידעו כי הם זכאים לו, אמרו בינם לבין עצמם, כי הואיל ושלטון המלך באותו זמן היה שלטון ללא מיצרים, אין זו שורת דרך ארץ להימלט מהמלך אלא ברשותו, לכן לא יצאו עד שקבלו ממנו רשות. ואכן ראינו שהנס נמשך עד ליציאתם מהכבשן ברשותו של המלך.
כמה מוסר לדרך ארץ עלינו ללמוד מדברי רבותינו בזה, שאין לו לאדם להרגיש בטוח בעצמו יותר מידי, וגם כשנכנס לביתו ינהג בעדינות, ומן הראוי שינהיג עצמו גם כן לדפוק קלות על דלת הבית לפני שהוא נכנס, וכל שכן וקל וחומר שלא יכניס עצמו בעניין שאינו שייך לו, ועל ידי כן גם נמצא מקדש שם שמים, שיאמרו כמה נאים מעשיו של זה, אשרי מי שגידלו, אשרי מי שלמדו תורה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
