"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.." (פרשת פקודי לח, כא)
"אלה פקודי, בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף, לזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו:" (רש"י).
מסופר על קמצן
באחת העיירות גר קמצן. מידת קמצנותו הייתה כה גדולה, עד שהוא היה מחסר את נפשו מפת לחם ממש ועינו הייתה צרה באוכל שבא לפיו. הוא היה מקמץ כל פרוטה ומצרפה לפרוטה, עד שקיבץ סכום גדול והגיע למדרגת עשירות מופלגת.
ברם כבר אמרו חכמים: מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, וגם קמצן זה לא הסתפק בממון שהיה לו והתאווה ליותר. הוא חשב בלבו: מי אומר שחייב אדם לאכול חצי ליטרה בשר ביום? וכי איני יכול להסתפק בשמינית הליטרה? וכך אחסוך כמה מאות רובלים לשנה.
עברה שנה וצרור כספו אמנם תפח והלך, אך בטנם של הללו לעולם לא תדע שבעה. שוב הפך והפך במחשבתו וביקש דרכים חדשות להרבות את הונו. לבסוף גמר בדעתו שגם מנת הלחם שהוא אוכל גדולה היא מדי, ויכול הוא להסתפק בקטנה ממנה. כשעשה כן, נתרבה שוב צרור כספו.
אולם באחד הימים הוא הרגיש פתאום חולשה גדולה והגיע לאפיסת כוחות. רגליו לא נשמעו לו, הוא לא היה מסוגל לעלות במדרגות ואף בלכתו הליכה רגילה נאלץ היה להינפש מדי פעם בפעם מקוצר נשימה. לכן, הוא גמר בדעתו שילך לשאול בעצת רופא.
אמר לו הרופא: לכאורה חזק אתה בגופך, אלא שלקית בחולי הנקרא בלשון הרפואה חולשה כללית וחוסר דם. חולי זה בא עליך בצורה קשה, וכדי שתחלים ממנו חייב אתה לאכול מאכלים טובים ויקרים, ואף לקבל רפואה זו שרשמתי לך שמחירה הוא מאתים רובל.
מששמע זאת הקמצן כמעט שפרחה נשמתו מרוב אימה, עד כי נלאה למצוא את פתח חדרו של הרופא כדי לנוס החוצה.
אולם חוליו התגבר והלך, ולעתים נדמה היה לו כי הוא שומע כבר את משק כנפיו של מלאך המוות מעל לראשו. וכידוע, אף קמצן שבקמצנים מתיירא הוא מפני מלאך המוות.
חזר הכילי והלך אל הרופא והתחנן לפניו שירחם עליו ויתן לו את הרפואה היקרה והוא ישלם לו ככל אשר יושת עליו.
אמר לו הרופא: איני יכול לרשום לך את הרפואה עד שתספר לי מה גרם לך לחלות בחולי זה, ומהי סיבת הרזון הזה אשר שולח בעצמותיך?
סיפר לו הכילי הכל מתחילה ועד סוף.
ליגלג עליו הרופא: כמה ממון חסכת בכך שמנעת אוכל מפיך? אפילו נאמר אלף רובל, אפילו נאמר שני אלפים – מה הועלת? הרי עכשיו סופך להוציא כנגדם כפליים על שכר רופאים וסמי מרפא. ומי יודע אם יעלה עוד בידך להציל את חייך? יתכן שהפסד זה שגרמת לבריאותך אין לו תקנה.
מסביר החפץ חיים:
האדם עמל ומתייגע, מחסר נפשו ונפשות אנשי ביתו מטובה, מקשה את לבו מלתת פרוטה לעני, מתחמק מידיהם של גבאי צדקה, אינו נותן מנוחה לנפשו לא ביום ולא בלילה וכל מעייניו נתונים אך ורק לצבירת הון.
אילו היה האדם עומד רגע קט ועושה את חשבון נפשו, יתכן שהיה יכול לקחת מוסר ממשל זה של הקמצן ולנהל את חייו באופן נכון, ולאחר חשבון נפש זה הוא היה מתחיל לתת צדקה ולהרבות בחסד, מתוך ידיעה שאין אדם נעשה עני מן הצדקה אלא להיפך: "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).