פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת תרומה. תרומה מלשון התרוממות, אדם שתורם מתרומם.
פרשת תרומה היא הראשונה מתוך חמשת הפרשיות שעוסקות בענייני המשכן. בניית המשכן ארכה בסך הכל חודשיים ימים והתורה מקדישה לזה חמש פרשיות. אפילו מעמד הר סיני ומתן תורה לא זכו לאריכות כזו. לפי האריכות שהתורה מאריכה בבניית המשכן נראה שזה הנושא הכי חשוב בתורה.
פותחת התורה בציווים על הפריטים לבניית המשכן: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… {כה, ג} וכאן מונה התורה 15 פריטים למלאכת המשכן.
שלש מדרגות בנותני צדקה: זהב, כסף, נחושת. זהב – זה הנותן בריא כסף – כשרואה סכנה פותח נחשת – נתינת חולה שאומר תנו
בסיום הדברים, לאחר שהתורה מונה את הפריטים, אומרת התורה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם {שמות כה, ח}.
האלשיך הקדוש מביא את דברי חז"ל על הפסוק הזה, ואומר על מה שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם… פירוש הדבר, שיש אפשרות ששכינה תשרה בכל אדם ואדם. כשם שאנו צריכים בית גם הקב"ה צריך בית, לכן נצטווינו לבנות בית לה'. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
השאלה היא מדוע הקב"ה מבקש מעם ישראל שכל אחד ואחד יתרום לבניית ביתו, מה הרעיון בזה שהקב"ה מבקש שנהיה שותפים בבניית ביתו? וכי חסר לו לקב"ה כסף וזהב והלא נאמר בפסוק: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת?
תקחו את תרומתי
התורה אומרת זאת מפורשות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
ויקחו לי, לי לשמי! בשבילי אומר הקב"ה. תקחו את תרומתי הדגש שוב בשבילי. והשאלה כלום הקב"ה זקוק לתרומתנו? מדוע לא הוריד הקב"ה משכן מוכן משמים? מן ושליו וגשם יכול להוריד ומשכן שזה הבית שלו לא יכול להוריד? ואם תאמר שהקב"ה לא רוצה בית כזה שייעשה על ידי נס, אז היה אפשר להשתמש בכסף הציבורי שהיה.
יוסף הצדיק היה משנה למלך ובשנות הרעב שהיו במצרים הוא העשיר את קופת פרעה בממדים שלא ניתן לשער. חלק נכבד מהכסף הזה היה של יוסף, וכשיצאו בני ישראל ממצרים הם לקחו את הכסף הזה איתם והכסף הזה התגלגל גם בימי דוד ושלמה עד רחבעם מלך יהודה עד סוף ימי בית ראשון שאז בא מלך מצרים לארץ וגזל את כל הכסף הזה. אם כן היה כסף ציבורי, למה הקב"ה לא אומר למשה שיבנו לו בית מכסף זה ובכוונת מכוון מבקש הקב"ה שיבנו דוקא מכסף שיתנו כל אחד ואחד מבני ישראל?
השאלה הזו נוגעת אלינו עד עצם היום הזה בתחומים שונים, יש כאן יסוד גדול וחשוב לחיים.
בסיומה של כל תפילה מתפללים אנו: יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן. מי אמור לבנות את בית המקדש הזה אנחנו או הקב"ה?
מצד אחד כתוב מקדש ה' כוננו ידיך, ומצד שני פוסק הרמב"ם שאת בית המקדש השלישי יבנה המשיח איך זה מסתדר?
יש מדרש שאומר שהקב"ה יוריד את בית המקדש מוכן אך ללא שערים, והשערים יצאו מן האדמה ואותם נצטרך אנו לקבוע במקדש וכך למעשה מתיישבים דברי הפסוק עם דבריו של הרמב"ם. ולמה דוקא השערים נותרו עבורנו להציב אותם בבית המקדש?
יש דין שמקום פרוץ לא נקרא מקום שמור ולכן מי שסוגר את המקום הוא עושה את הפעולה הסופית והעיקרית שהוא משמר את המקום וזו למעשה הפעולה האחרונה בבית שנותנת לו את המעמד של בית. מכאן שחייבת השתתפות שלנו בכל דבר ודבר, אין מושג של קבלת מתנה מושלמת. הקב"ה לא עובד בשביל שום אחד, אם לא תעשה את המוטל עליך, את ההשתדלות מצדך אל תצפה לקבל שום כלום! אפילו בית המקדש השלישי שירד משמים לא ירד מושלם וישאר דבר מה שנצטרך לעשותו בידנו.
ושוב השאלה הגדולה, למה? למה הקב"ה דורש מאיתנו בכל דבר ודבר שנהיה שותפים?
צריכים לדעת שכאשר אדם נדרש לתת מעצמו זה מחייב אותו במאמץ מסויים. למרות שעם ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול הרכוש היה מוגבל, שהרי הם לא יכלו ליצור כסף חדש במקום זה שהם תרמו, ולכן אם נתנו ממה שהיה להם הרי שנחסר ממה שהיה ולכן זהו מאמץ והקרבה מצדם ובכל זאת העם גילה נדיבות חסרת תקדים, כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' לא הפסיקו להביא עד שבאו והתלוננו למשה, מרבים העם להביא והוצרך משה להכריז במחנה להפסיק לתרום.
ומה הם תרמו, מכל הטוב שהיה בידם. דרך כלל אדם שתורם תורם מהדברים הפחותים שיש לו. כאן הם נתנו שופרא דשופרא.
במעשר בהמות איך מבצעים את המעשר? מעבירים את הצאן דרך מקום צר שרק כבשה אחת יכולה לעבור, וסופרים אחת, שתים, שלש, וכל כבשה עשירית מסמנים אותה בצבע אדום וכך יודעים כמה לתת מעשר. השאלה למה צריכים לעשות כך? יותר פשוט זה שכל בעל צאן הרי יודע כמה ראשי צאן יש לו, אז יאמרו לו, יש לך אלף ראשי בקר אתה צריך לתת מאה למעשר!
התשובה פשוטה. אם תאמר לאדם לתת מאה ראשי בקר זה כבד עליו, זה המון כסף, קשה לו לתת סכום כזה, אבל אם אתה אומר לאדם תספור, והוא סופר אחת שלי, שתים שלי, שלש שלי, תשע שלי, הקב"ה אתה רוצה את העשירית קח אותה. במצב כזה הוא מרגיש קל וטוב יותר מאשר לומר לו תן מאה ראשי בקר.
באופן טבעי קשה לאדם לתת ואילו פה למשכן ויבואו האנשים על הנשים, נתנו ונתנו ונתנו עד שנדרשו להפסיק לתת. כח הנתינה והמאמץ שהשקיעו לצורך המשכן היה ללא ספק יוצא מהכלל.
כאשר אדם משקיע מעצמו על דבר מסויים הוא מייקר אותו, הוא מחשיב אותו, איך אומרים מה שבא בקלות הולך בקלות, מה שבא בחינם שוה חינם
מה גורם לאדם לאהוב את אשתו? האם מפני שהיא טובה או יפה? ממש לא. זה לא נכון, האהבה נבנית במאמץ, רק אם תתאמץ בשבילה, רק אם תשקיע בה אז תאהב אותה.
מה גורם לנו לאהוב את הילדים? אהבה לא מתפתחת סתם כך ללא מאמץ. אבא שמעורב בחיי הילדים, אבא שמדבר עם הילדים, אבא שמשקיע בילדים רק כך מתפתחת לה אהבה כיון שאדם אוהב את מה שהוא משקיע בו. אמרו חז"ל: אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו. אדם גידל פרי בגינתו הוא חביב עליו יותר מארגז שלם של אדם אחר, כיוון שעל הפרי שלו הוא עמל, הוא ייגע.
ראיה נוספת. מי אוהב יותר את מי, ההורים את הילדים או הילדים את ההורים?
ברור שההורים אוהבים יותר את הילדים. מה הראיה לכך? זוג הורים יכולים לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לגדל זוג הורים! למה זה כך הרי הילדים קבלו הכל מההורים אז הם צריכים לאהוב יותר את ההורים?
התשובה היא: אדם לא אוהב מי שהוא קיבל ממנו, אדם אוהב את מי שהוא השקיע בו. כשאני רואה את הבן שלי אני רואה בו את המסירות שלי אליו, את כל התפילות שהתפללתי עליו, את כל ההשקעה שלי בו, ממילא אני אוהב את העמל והיגיעה שיגעתי עליו ואני מייקר, מעריך ואוהב את מה שהשקעתי בו.
כעת נבין את ענין המשכן, אם הקב"ה יתן לנו את המשכן בשלמותו מלמעלה זו תהיה מתנה נטו שלא השקענו בה כלום ולכן המשכן לא יעניין אותנו ולא נתחבר אליו. הקב"ה רוצה שנשקיע בבית המקדש בשבילנו כדי שנדע להעריך ולאהוב אותו ונבין כמה בית המקדש זה מרכז חיינו.
אבדן הכרה – מלמד על סכנת חיים!
היה היו שני אחים, בערבות רוסיה הרחוקה, אשר אביהם ואימם נפטרו עליהם בהיותם ילדים קטנים רכים בשנים, והותירום בודדים וגלמודים בזה העולם. האח האחד, הגדול מביניהם – נקרא בשם חיים, ואילו אחיו הקטן נשא את השם מרדכי.
אחים טובים היו השנים, אחים אוהבים ודואגים זה לזה. כל עוד חיו שניהם יחדיו בעיירת הולדתם אשר ברוסיה – לא זזה יד האחד מידו של רעהו, את כל מעשיהם עשו בשותפות, ואף את כאבם ושמחתם – נוהגים היו לחלוק זה עם זה.
דא עקא, שביום מן הימים נפרדו דרכיהם. מרדכי הצעיר, החליט כי קצה נפשו בחיי האביונות, וכי מואס הוא בחיים שכאלו – בהם עליו לעמול בפרך בכדי להשיג טרף בצמצום עבור עצמו ועבור בני משפחתו.
"החלטתי לעקור מכאן, להפליג לאמריקה הרחוקה – היבשת החדשה המשופעת בעושר וברווחה כלכלית, ולבנות שם את עתידי בנחת!" – בישר הוא ביום מן הימים לאחיו, והציע לו להצטרף אליו בדרכו אל הבלתי-נודע.
אולם חיים סירב. ידע הוא היטב כי כשם שמשופעת היבשת החדשה בזהב ובעושר – כך בה במידה נעדרת היא אפילו קורטוב של רוחניות, אין בה תשתית מינימלית לחינוך הילדים, אין בה רבנים יושבי על מדין, אין בה בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובכלל – אמריקה של אותם הימים היתה בבחינת ארץ אשר כל באיה בל ישובון בכל הנוגע לעתידם הרוחני…
לפיכך, גמר חיים בליבו כי אם נגזר עליו לחיות את חייו בעוני ובמחסור – מקבל הוא על עצמו את דין שמים באהבה, אולם את נפשו ונפש עולליו הוא לא יפקיר תמורת שום הון שבעולם.
"אני נשאר כאן!" – הוא השיב נחרצות לאחיו אשר ניסה לשדלו ולדבר על ליבו כי יצטרף אליו, אולם בקשה אחת הוא ביקש: "אנא ממך, מרדכי אחי היקר, אם יצליח ה' דרכך ואתה תתעשר ותעלה לגדולה – זכור נא את אחיך אשר נותר בערבות הקרח של רוסיה, ודאג מעט אף לעתידו!"…
ומרדכי הבטיח, ומרדכי נפרד מחיים בנמל לפני כבש האניה, ומרדכי נסע עם כל בני משפחתו, ומרדכי עשה חיל והתעשר עושר מופלג, אולם מרדכי שכח לחלוטין את אחיו… בשעת הפרידה, היה הוא מוכן להישבע בכל היקר לו כי אם אך תהיה האפשרות בידו – הוא ישלח לאחיו חבילות חבילות של שטרות מזומנים… אולם כאשר שמן מעט, כאשר החלה ההצלחה מאירה לו פניה – הוא העדיף להתעלם לגמרי מאותן הבטחות…
מסופר על בעל צדקה אחד בשם ר' ברוך, יהודי ירא שמים אשר מזיל היה מהונו בעין טובה עבור כל ענין טוב וראוי, שביום מן הימים התעשר עושר מופלג, בנה לעצמו בית גדול אותו ריפד בשטיחים יקרים, ומני אותו היום ואילך – הוא לא התיר לאביונים להכנס אל הבית, שכן חשש הוא פן יטנפו את השטיחים…
אדם-גדול אשר שמע על המהפך – היטיב להגדיר זאת במשפט אחד קולע, וכך הוא אמר: "בתחילה – היה אותו נדבן בבחינת 'ברוך' מרחם על הבריות, אולם קרה מה שקרה, וכעת הוא בבחינת 'ברוך' מרחם על ה א ר ץ . . . " .
איך שיהיה, טבע העולם הוא כי כאשר האדם עולה לגדולה – הוא שוכח עולם ומלואו, וכעת אינו מרוכז כי אם בעצמו. וזה מה שקרה למרדכי מיודענו. מאז התעשר – הוא שכח לחלוטין את כל הבטחותיו החגיגיות והתחייבויותיו משכבר הימים, ואפילו ייסורי מצפון הוא לא חש בליבו…
אכן, לא רק את אחיו שכח מרדכי… גם את אביו, אביו שבשמים – הוא שכח עד מהרה, כאשר הוא אינו מקפיד אפילו על שלשת הנושאים עליהם הקפידו אבותינו במצרים ובזכותם הם נגאלו… אבותינו במצרים – לא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם; ואילו מרדכי הלזה – החליף עד מהרה את שפתו לשפה האנגלית בה הוא עשה שימוש בעסקיו, שינה את מלבושו לחליפה מחוייטת ומהודרת כמנהג הגבירים בארץ הזהב, ואף את שמו – הוא התאים לרוח התקופה והמקום, כך ש'מרדכי' – נהיה ל'מיסטר מקס'… השם 'מרדכי' כבר לא התאים למעמדו החדש בקהילת אנשי העסקים שבניו יורק רבתי…
את ביתו – בנה מרדכי בפאתי העיר, בית גדול ורחב ידים אשר גינה גדולה משתרעת סביב לה, ובה עצי נוי ומדשאות מרהיבות עין. למעשה, לא היה זה בדיוק בית… היתה זו מעין טירה קטנה, מוקפת בגדר אבנים ושערים בכל פתחיה, שערים בהם עמדו שומרים והגבילו את הכניסה למוזמנים בלבד… כך חי לו מרדכי חיי רווחה, ועולמו הישן, העולם שבעיירה, שברוסיה הרחוקה – נשכח לחלוטין מליבו.
ומה עם חיים, עם האח אשר נותר מאחור?
ובכן, חיים המשיך בחייו השגרתיים, שלח את ידו במלאכות מזדמנות, אשר הצליחו לכלכל את משפחתו בצמצום. מאחיו, ממרדכי – הוא לא שמע מאומה מאז עזב את העיירה, והדאגה לשלומו קיננה בליבו והתערבה עם שאר דאגות הקיום היומיומיות. ככלות הכל, הלא לא היה לו מה לעשות בכדי להועיל לאחיו – גם אילו זקוק היה לעזרתו…
כך נקפו להם השנים, מרדכי – עושה חיל באמריקה ומרבה את הונו מיום ליום, ואילו חיים, אחיו – מתמודד עם בעיות הקיום.
גם את ילדיהם, את הבנים ואת הבנות – חינכו השניים על פי השקפת עולמם. ילדיו של חיים – גדלו והתחנכו כמובן בבתי חינוך על טהרת הקודש, וצעדו בדרכו של אביהם – דרך ישראל סבא. גם ילדיו של מרדכי אחזו מעשה אבותיהם בידם, הם למדו בבתי ספר הרחוקים מכל ניחוח יהודי אמיתי, ומשבגרו מעט – החלו משתלבים בעסקיו המסועפים של אביהם העשיר.
והנה הגיעה שעת דודים. בנותיו של חיים הגיעו לפרקן, ארבע בנות אשר נולדו בזו אחר זו, ולרש אין כל להוצאות החתונה – שלא לדבר על נדוניה ראויה לשמה… לא ידע חיים מאין יבוא עזרו, אולם השליך את יהבו על אביו שבשמים אשר דאג לו מעודו ועד היום הזה, ואל ליבו מילאה השמחה על שזוכה הוא לראות נחת יהודית אמיתית מבניו ובנותיו.
אלא שבאחד הימים הגיע לאזניו של חיים, או ליתר דיוק לאזני אשתו – מידע חשוב, אשר הם סברו כי עלול להוות פתח הצלה בעבורם. אל העיירה הגיעה שמועה על פיה מרדכי, האח האובד אשר הפליג אל ארץ רחוקה לפני שנים כה רבות – עושה חיל בעסקיו, ואף התעשר הוא עושר גדול.
"הבה נשגר מכתב אל מרדכי אחיך, ונבקש כי יעזרנו מעט בהוצאות הכבדות המשכימות לפתחנו!" – הציעה הרעייה, וחיים סבר וקיבל. על אף שלא היה זה מכבודו לפנות אל אחיו אשר שכחו מלב ולא נזכר בקיומו עד עצם הרגע הזה, ועד בכלל – הוא היה מוכן אפילו להתבזות ובלבד שלא יראה את בנותיו יושבות בבית וממתינות בעוד שערן מלבין…
עוד באותו הערב הוא התיישב וכתב מכתב חם למרדכי – אחיו האובד, מכתב בו פירט את כל אשר עבר עליו מאז נפרדו דרכיהם – ועד לעצם היום הזה, דרש בשלומו של אחיו האהוב אשר על ראשו הרעיף שבחים למכביר, ובסיום – העלה את בקשתו לתמיכה וסיוע בשעתו הדחוקה.
"נתון אני בצרה, ולא סתם צרה – אלא צרה כפול ארבע… ארבעת בנותי ממתינות בביתי, וזקוק אני לעזרתך בכדי לראותן תחת החופה!" – סיים חיים את מכתבו, ושלחו באמצעות הדואר אל הכתובת אשר מסרו לו יודעי דבר.
מכתבו של חיים הגיע לידיו של מרדכי אחיו, או בשמו המעודכן מיסטר מקס' – בעודו סועד את סעודת הצהריים. זהו מנהגם של הגבירים: הם אוהבים לקרוא את המכתבים המופנים אליהם בעת סעודתם… המכתב עצמו הגיע עם עוד צרור גדול של דואר, והוא הוגש לבעל הבית בידי משרת הדור בלבושו, על גבי טס מוזהב ומפית לבנה פרוסה עליו – על פי כל גינוני הטכס.
המכתב הראשון אשר נפתח על ידי מיסטר מקס, עסק בעניני מסחר. היה זה ידיד אשר ביקש להזמין דרכו כמות גדולה של סחורה, בתנאי תשלום נוחים. קריאת המכתב הסבה לעשיר עונג רב, וחיוך של קורת רוח פשט על פניו. המכתב השני הגיע מאפריקה – ואף הוא עסק בעניני מסחר, ואילו המכתב השלישי היה מכתבו של חיים, המכתב אשר שמו וכתובתו של האח התנוססו על צידו האחורי בכתב רוסי מוכר להפליא.
לקראת המכתב הזה, לא שמח במיוחד מיסטר מקס… הוא היה מעדיף להדחיק את זיכרונות הילדות הללו אל תא אחורי במוחו, ולא לפתוח פתח לייסורי מצפון אשר עלולים להטריד את מנוחתו.., לפיכך, הוא החליט מבלי מחשבה מרובה להשליך את המכתב הטומן בחובו זיכרונות כואבים, וכך הוא עשה על אתר… המכתב הסגור מצא את דרכו אל סלסלת האשפה הממוקמת מתחת לשולחן…
ובינתיים, חיים ואשתו ממתינים לתשובתו של מרדכי, האח האובד.
שבועיים חולפים, שלשה שבועות, חודש כבר עבר – וכל תגובה לא מגיעה. בכל בוקר הם עומדים על יד החלון וממתינים לדוור אשר אולי יביא עבורם את בשורת הישועה מעבר לים, אולם בכל יום חולף לו הלה על יד ביתם ומדלג אל הבית הבא… "לא… גם היום לא הגיע מכתב!" – הם היו אומרים זה לזה, ופותחים במסכת חדשה של המתנה מורטת עצבים ליום הבא.
לאחר חודש וחצי של המתנה, חודש וחצי של תקוה אשר נכזבה דבר יום ביומו – העלה חיים את האפשרות כי המכתב לא הגיע ליעדו. "אילו היה אחי מקבל את מכתבי – הוא היה נענה לבקשתי בלי ספק, או לפחות משיב לי דרישת שלום מרחוק. חוסר היענותו למכתבי – מעיד בודאי על כך שלא קיבל את מכתבי, ועל כן עלי לשוב ולכתוב לו שנית!" – אמר חיים לרעייתו, ועוד באותו ערב כתב מכתב שני לאחיו אשר מעבר לים.
אלא שגם גורלו של המכתב השני היה זהה לחלוטין לגורל אחיו הבכור, וכך עלה גם בחלקו של המכתב השלישי… לאחר שלשה מכתבים אשר לא גררו בעקבותיהם כל תגובה – הבין חיים כי דברים בגו.
"אין הסבר אחר מלבד ההסבר המצער על פיו מתכחש אחי למצוקתי ומפנה לי עורף בעת צרתי!" – הרהר הוא בליבו, והחליט בעצת אשתו לצאת בעצמו אל אחיו, לפוגשו פנים אל פנים, ולנסות בדרך זו לרכך את ליבו.
דא עקא, שסכום הכסף הנחוץ לשם הנסיעה הארוכה לאמריקה – לא היה מצוי ברשותו של חיים האביון… הלא אילו היו מעותיו מזומנות בידו- הוא לא היה משחית את זמנו ומשפיל את כבודו בנסיון לגייס את עזרתו של אחיו הבוגד…
בלית ברירה החליט חיים כי את הוצאות הנסיעה הוא יממן מעבודה שוטפת במהלך המסע, כאשר הוא בוחר בעבודה אשר היתה מקובלת למדי באותם הימים: שהיה לצד מיטתם של חולים בלילות…
כיום, כאשר בכל מקום ישוב ישנו בית-חולים – אין אנו מכירים מקצוע מעין זה, אולם בימים עברו, כאשר החולים טופלו בביתם על ידי הרופא המקומי – היה צורך באדם אשר ישהה בשעות הלילה על יד מיטתם, ויזעיק את הרופא במקרה של החמרה במצבם הלילה.
ובכן, בעבודה זו בחר חיים, ובאמצעותה הוא הצליח לממן את מסעו מעבר לים. בימים – הוא היה מתקדם בכל אמצעי תחבורה אשר עמד לרשותו, ובלבד שלא עלה בדמים מרובים; ואילו בלילות – הוא היה שומר על חולים בבתיהם ומרוויח את לחמו ואת הצטרכויותיו למשך היממה הבאה… מלבד זאת – דאג חיים להפריש מדי יום סכום צנוע, אותו הוא חסך באמתחתו לשם ההפלגה באניה אשר באמצעותה יוכל לעבור את האוקיינוס ולהגיע עד לחופי אמריקה.
כך, לאחר מספר חדשים בדרכים – הגיע חיים לאמריקה, ומיד פנה לאתר את ביתו של אחיו על פי הכתובת אשר היתה בידו.
כאשר הגיע אל הבית והבחין בשמירה ההדוקה סביבו, כאשר הוא ראה באיזה ארמון מתגורר לו אחיו הצעיר – הבין חיים כי בודאי שמן ליבו של אחיו ונאטם משמוע אל זעקתו…
"אין ספק!" – הוא אמר בליבו. "בודאי אם אציג את עצמי ואבקש להיפגש עם אחי – הוא יסרב לראות פני! עלי לנקוט איפוא בתחבולה אשר תאפשר לי להכנס לכל הפחות אל ביתו של מרדכי, ואזי אוכל אולי לרכך את ליבו לב האבן, ולגרום לו להיחלץ לעזרתי!".
וממחשבה – למעשה
חיים ניגש אל השומר אשר עמד בפתח טירתו של מרדכי, וביקשו למסור לבעל הבית כי עומד בפתח יהודי אשר מבקש לשוחח עמו אודות עסק חשוב.
השומר עשה כאשר נצטווה, הוא סיפר למיסטר מקס כי יהודי בבלויי סחבות מתדפק על שערי ביתו ומבקש להיפגש עמו בענין עסקי.
כאשר שמע מיסטר מקס את דברי המשרת – הוא הורה להכניס את הזר, מתוך סברה כי אפשר וסוחר יהלומים הוא… שכן כך היה מנהגם של סוחרי היהלומים באותה תקופה: הם היו לובשים סחבות ומעמידים פנים כאילו עניים מרודים המה, וזאת בכדי שלא יעלה בדעתו של אי-מי לשדדם וליטול את ממונם…
אלא שכאשר נכנס האורח אל חדר עבודתו של הגביר, הוא עמד עד מהרה על טעותו. לא ניתן היה לטעות בתווי הפנים הכה-מוכרים, תווי הפנים אשר אולי נוספו בהם כמה תלמים בעקבות הצרות אשר פקדו את האח, אולם מלבד זאת – לא חל בהם שינוי משמעותי…
אלא שאם סבר חיים כי אחיו יתבייש למראה פניו ויקבלו בסבר פנים יפות – הרי שטעה הוא בטעות חמורה, ועל טעותו הוא עמד חיש מהר… שכן מיסטר מקס כבש את רגשותיו, ובפנים אטומות פנה אליו ושאלו בתמימות מעושה: "יסלח לי כבודו, אולם מי הוא ומה שמו? מה מבקש הוא בביתי?"…
בתחילה, ניסה חיים להעמיד את אחיו על זהותו, ולעורר את רגשותיו. הוא סבר כי אולי אין אחיו מזהה את פניו בשל השנים שחלפו. אולם כאשר ניסה להזכיר לו נשכחות ולהציג את עצמו – התנער הלה מכל זיקה משפחתית, וציין בקרירות כי אין לו כל מושג על מה מדבר האורח הנכבד… "אין לי כל אח!" – הוא פסק נחרצות, והתנצל בפני האורח אם נפל קרבן לטעות מצערת…
ברגע הראשון – סבר חיים לשוב על עקבותיו ולברוח כמטחוי קשת מאחיו אשר בגד באחווה והפנה לו עורף. אולם כאשר נתן אל ליבו את רוב התלאות אשר עליהן התגבר בדרכו עד הלום – לא מצא הוא את העוז בנפשו לשוב על עקבותיו בידיים ריקניות. "עלי לעשות השתדלות לכל הפחות!" – הוא הרהר בליבו, ובמוחו עלה רעיון מקורי…
"אחי היקר מרדכי!" – הוא פנה אל בעל הבית, ולא שעה לניסיונות ההכחשה מצידו… "ודאי סבור הינך כי באתי אליך עד כאן, עד לאמריקה הרחוקה, בכדי לבקש את עזרתך הכספית… אולם טועה אתה בטעות חמורה! מטרת ביקורי אינה לשם בקשת עזרתך, אלא אדרבה! למענך! למען הצלתך! "דע לך" – לחש חיים באזני אחיו הנדהם – "כי לא נותרו לך כי אם עשרים וארבע שעות בלבד לחיות, וכי אלו הן שעות חייך האחרונות!
פונה אני אליך כאח-בכור, ומפציר בך: אנא! הצל את נשמתך! חזור בתשובה בעוד הנר דולק, בזמן בו ניתן עוד לתקן!" – סיים הוא את דבריו, פנה ויצא מן החדר.
מרוב תדהמה, החל ליבו של מיסטר מקס לפעום בחזקה, וחום גופו עלה. הארוחה אותה סיים זה עתה – התהפכה במעיו, והוא חש מיחושים מוזרים בכל גופו… "אין זה כי אם צדק אחי!" – הוא אמר בליבו, ומאחר וזה עתה היה עד לגילוי רוח הקודש בבית מדרשו של אחיו ובשרו, אשר הגיע מרוסיה בכדי לבשר לו על מותו הקרב – הוא החליט לאתרו בכל מחיר ולבקש ממנו עצה אשר תציל את חייו…
ואכן, כך הוא עשה… שליחים דחופים נשלחו אל כל בתי הכנסיות אשר בניו-יורק, רצים שוגרו אל בתי המלון והאכסניות הרבות הפזורות ברחבי העיר, ומקץ כמה שעות נמצא האח האובד והוזמן אחר כבוד בשנית אל ארמונו של אחיו.
כאשר הגיע הפעם אל חדרו של אחיו – ציפתה לחיים קבלת פנים שונה לחלוטין מזו לה זכה לפני שעות ספורות… "אוי! אחי היקר והאהוב! כמה התגעגעתי לראותך!" – נפל מרדכי על צוארו… "הלא קודם אך חמדתי לי לצון, ואילו אתה קיבלת את הדברים כפשוטם!" – הוסיף הוא והצטדק, כאשר הוא ממהר לגשת לגופו של ענין…
"רואה אני כי זכית לרוח הקודש וכי יודע אתה את הנסתרות מעיני בני-אדם" – החמיא מרדכי, ומיד המשיך וביקש: "אנא ממך, גלה לי מה עלי לעשות בכדי להנצל מגזר הדין הנורא המרחף על ראשי! כיצד אוכל להציל את נפשי מרדת שאולה?"…
וחיים נענה לבקשה, והעניק את עצתו בו במקום: "ידוע, כי צדקה תציל ממות…אם ברצונך להציל את נפשך – הרי שעליך לשקול לידי במזומן סכום נאה, אשר די יהיה בו בכדי להשיא את ארבעת בנותי הבוגרות ברווח!" – הוא אמר, ומרדכי אפילו לא התווכח… בו במקום הוא פתח כספת נסתרת, שלף מתוכה חבילות של שטרות, והחל ממלא את אמתחתו של אחיו בירוק הירוק הזה…
"עתה יכול אני להניח את דעתך, ולבשרך כי לא תמות!" – הכריז חיים בבטחה, ומיסטר מקס נרגע בו במקום… ליבו שב לפעום כסדרו, וחום גופו התייצב…
כעת, מאחר וכבר התוודע אל אחיו והכיר בקיומו ובזהותו; כעת, לאחר ששקל את הכסף אשר התבקש ליתן – כבר לא היתה סיבה שבעולם אשר תוכל לעכב את מרדכי מלהסב בנחת עם אחיו ובשרו, ולהחליף חוויות תוך שיחה נעימה על דא ועל הא… האחווה שבה לשכון בין שני האחים כמקדם, והם חזרו לשוחח כמו בימים הטובים ההם…
במהלך השיחה, עלה לדיון שוב ענין רוח-הקודש המפעמת באח הרוסי, ומיסטר מקס ביקש לשמוע לפרטי פרטים כיצד זכה אחיו למעלה כה עליונה… כעת, כאשר סכום הכסף צרור היה היטב באמתחתו – לא היתה לחיים כל מניעה לגלות את סודו, והוא הסביר לאחיו בפשטות:
"דע לך, כי לא נביא אני ולא בן נביא, ואף רוח הקודש לא הופיעה בבית מדרשי. אבחנתי, על פיה עומד אתה לסיים את חייך תוך עשרים וארבע שעות – התבססה על ניסיוני בלבד, נסיון אותו רכשתי בחדשים האחרונים…
"את מסעי הנה, לאמריקה, מרוסיה הרחוקה – מימנתי באמצעות עבודה אשר עבדתי בדרכי, עבודה כמשגיח רפואי על חולים בלילות.
במהלך עבודתי זו – נתקלתי פעמיים בחולה אשר איבד את הכרתו בעת משמרתי, ובשתי הפעמים לא היו בפי הרופאים בשורות טובות עבורו…
בכל פעם בה הגעתי אל הרופא וסיפרתי כי החולה עליו השגחתי איבד את ההכרה – ידע הרופא לחרוץ בבירור כי בעוד עשרים וארבע שעות לא יהיה הוא בין החיים!
"והנה, כאשר הגעתי הנה, לאמריקה, אל ביתך, וגיליתי כי הכרתך אבדה עד שאינך מכיר את אחיך, עצמך ובשרך – ידעתי לפסוק על פי ניסיוני כי נמצא אתה בסכנת חיים מיידית… לפיכך פניתי אליך והמלצתי לך לשוב בתשובה, שכן חשש כבד מילא את ליבי פן אלו הן שעות חייך האחרונות… זה הכל!" – סיים חיים בחיוך, ומרדכי – אשר הבין כי הלך שולל אחר תעתועיו של אחיו – בוש ונכלם, ואף מיהר לבקש את סליחתו על התנהגותו המחפירה…