אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (פרשת ויקרא א. ב').
רבינו האלשיך הקדוש זצ"ל תמה, מדוע פתח הפסוק בלשון יחיד, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", וסיים בלשון רבים, "תקריבו את קרבנכם".
ותירץ, שאם אדם מישראל חוטא, הוא עוונו יישא, אך אין לנקות את החברה מאשמה. כי אם הייתה אווירה של יראת שמים ויראת חטא, אם הייתה אווירה של קדושת שבת ומורא חילול, הייתה אווירה זו מחלחלת ומשפיעה עד כדי שלא היה יהודי החוטא אף בשוגג! לפיכך, אף שאין לנקות את החוטא מאשמה, הייתה החברה כולה צריכה להביא אף היא קרבן לחטאתה, אלא שחס עלינו הבורא יתברך וכלל את החברה כולה בקרבנו של החוטא בהקרבתו, "תביאו את קרבנכם".
הקרבן הוא אות לריצוי, להבעת הכנעה וכפיפות, קרבן מלשון קירוב, שמקרב בין האדם המביא הקרבן לבין הקדוש ברוך הוא, על ידי שמכניע את לבו, יבוא לקרבה ומאור פנים ויכפרו על עוונותיו, "לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה".
בגמרא (סוטה ה. ע"א) אמרו: בשעה שבית המקדש היה קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהילים נא. יט')
וכתב הרב "מכלל יופי" זצ"ל, שהוא מרומז בתיבת "אדם". ראשי תיבות אברהם דוד משה, שהיו מפורסמים בענוותנותם, (חולין פט. ע"א) אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח. כז') , דוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כב. ז') ומשה אמר "ונחנו מה", (שמות טז. ז') וזהו "קרבן לה'"!
כתב רבנו ה"בן איש חי" זיע"א
עשה ברב גדול שזימן את תלמידיו להצטרף אליו לטיול בעיר. התלמידים אבו לשוח בין עצי היער, לטייל בחורשות ובפרדסים, אך רבם התעקש בדווקא לטייל עימם בחוצות העיר.
בעוברם ברחובה של עיר, עצר בעדם הרב והפנה את תשומת לבם לקבוצת סבלים שעסקה בהובלת קורות. הסבלים חמשה במספר, גהרו לארץ בצוותא חדא, הניפו קורת עץ גדולת מימדים, והוליכוה למכירה בחנות. הניחו הקורה בחנות, ומיד סבו על עקבותיהם להעמיס קורה נוספת.
ראו נא כיצד עמלים פועלים אלו מבלי להתעייף! הפטיר הרב לעבר תלמידיו.
המשיכו בדרכם, והרב הוליכם אל ביתו של איש עסקים ידוע שהיה עשיר גדול מאוד. מן המסדרון הציצו אל חדר משכיתו של האדון, שם ישוב היה על גבי ניירותיו, עורך את חשבון הכנסותיו. מדלת צדדית נכנס בעדינות אחד המשרתים לבוש בקפידה, והניח לפני האדון טס ערוך, ועליו ארוחת צהרים מהבילה. לרוב עיונו, לא השגיח האדון כלל בארוחה שהונחה לפניו, וזו הלכה והתקררה. לפתע נכנס בן העשיר ופנה בתמיהה לאביו. אבא, מדוע לא תאכל, הלא האוכל מתקרר?!
נהרו פני האב ובחיוך רחב של שביעות רצון פנה אל בנו, זה מספר שעות שהנני יושב כאן ומנסה לעמוד על הטעות שבחשבונותיי. הנה זה כעת עמדתי על הבעיה, מצאתי טעות בחשבונותי בסכום של שתי פרוטות..
ראו תלמידי החביבים, הפטיר הרב לעבר תלמידיו, כיצד על האדם לבקר על כל פרט ופרט, גם כאשר קטן וזניח הוא.
המשיך הרב עם תלמידיו והביאם ליד חצר גועשת ורועשת מילדים קטנים שהשתובבו להם והתבוססו בבוץ וברפש.
הנה לכם תלמידי מוסר השכל מילדים אלו, פנה הרב אל תלמידיו, ראו כיצד עוסקים הם בעניינם, מבלי להירתע מפני הרפש והלכלוך הדבק בהם.
וכך אומר רבנו ה"בן איש חי": "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" אדם החפץ להקריב קרבן לריבונו של עולם, שיקריב מעצמו – ממנו.
ילמד זאת "מן הבהמה" – אלו אותם אנשים ששמים עצמם כשור לעול וכחמור למשא. כשם שהם עמלים בנשמת אפם מבלי להתעייף ולהתייגע, כך האדם יעמול בעמלה של תורה וימית עצמו עליה כאמור "אדם כי ימות באוהל".
וכן, "מן הבקר" – אלו העוסקים בביקורת חשבונותיהם. וכשם שאלו דנים על כל פרוטה ופרוטה כדין מאה, כך יש לו לאדם לחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
וכן, "מן הצאן" – אלו צעירי הצאן, שמחפשים להגיע אל מטרתם גם אם בדרכם יעברו בטיט וברפש ויתלכלכו, אין שמים לבם לזאת.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
