שבת וינפש – מקור הברכה

שבת וינפש – מקור הברכה | פרשת יהדות

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: (אמור כג.ג').

בגמרא (שבת קיח.) אמרו, אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: (אחר וקראת לשבת עונג): אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וגו'.

אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר: והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת. ונודע מ"ש השל"ה, כי לא נאמר "כל המתענג" בשבת, אלא כל המענג את השבת, לומר, שלא תהיה כוונתו של האדם לענג את עצמו, אלא יעשה את העונג בשביל כבוד השבת.

וקראת לשבת עונג

ולשון הפסוק דייקא, וקראת לשבת – עונג. שתקרא לשבת עונג, שתזמין את העונג לכבוד השבת. ועל כן אותם הממלאים בטנם כסוס וכפרד אין הבין לילך אחר הערב, ורווחא לבסומא שכיחא, ואחר כך מרוב מאכלם נופלת עליהם תרדמה, אלו אינם נקראים מענגי שבת, אלא הם מענגים את עצמם בשבת. ועל כן צריך שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לב, מאכל טוב ויפה מוטעם ומתוקן קל העיכול, מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא כרסו, ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו.

ובזוהר הקדוש (פרשת פקודי), אמרו, שבהיכל הזכות מסדרין המלאכים את כל השולחנות של ישראל כשנכנס השבת. ואלף אלפין ורבוא רבבות ממתינים על השלחנות, ומשגיחין איך סדרו עונג שבת, והיה אחת על ד' שרפים, אם ראה השלחן בכל מיני עונג מברך השלחן וכו', וכל המלאכים עונים אמן, וכשלא עִנג את השבת, דוחין אותו השלחן החוצה למקום הנקרא נגע, הפך אותיות ענג, ומקללין אותו וכו'. ע"ש.

וכבר כתב בעל התניא באגרת הקדש לבאר, שכל המאכלים והדברים הגשמיים שורשם בקליפת נוגה, והאדם האוכלם לשם שמים מעלם לשורשם, וכמו כן אפילו אם לא אכלם לשם שמים, אלא שבכח האכילה מהם עבד את ה', גם אז הם עולים לשרשם. וכל זה הוא רק ביום חול, אבל בשבת יש עליה לקליפת נוגה עצמה (שהם באים ממנה), ולכן אז מצוה לאכול את כל התענוגים. ע"ש. ואמרו עוד שם ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המשמר את השבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. ועיין בבית יוסף ובט"ז מה שכתבו בזה.

מצוות שמירת השבת היא מצווה מהותית שמצילה את עם ישראל מן האומות בעולם הזה ומי ששמר שבת כהלכתה מובטח לו שכר בעולם האמת מה שאין כן לאומות העולם.

ציווי השבת בדברות ראשונות ושניות

על מצוות השבת נצטווינו בדברות ראשונות בפרשת "יתרו", וכן בדברות שניות בפרשת "ואתחנן".
בדברות ראשונות בפרשת יתרו נאמרה מצוות השבת ונימוקה: "זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".
בדברות שניות נאמרה שוב מצוות השבת בנימוק שונה: "שמור את יום השבת לקדשו וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת".
הרי לנו ב' נימוקים בתורתנו הקדושה במצות השבת: הראשון – כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכל הבריאה וינח ביום השביעי. השני – וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אף במצוות האמונה נצטוינו ב' ציוויים הכלולים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": ציווי הראשון – "כי ה' הוא האלקים". ציווי השני – "אין עוד מלבדו".

ציווי א' ביאורו: להכיר ולידע כי ה' הוא האלקים – הוא הבעלים של העולם, כיון שהוא בראו וחידשו יש מאין. וכשעלה ברצונו לברוא עולמו, בששת ימים בראו, במאמר פיו בלבד אמר – ויהי, וכשהשלים כל אשר ברצונו לברוא – וינח ביום השביעי.
ציווי שני ביאורו: שנצטווינו במצוות האמונה להכיר ולידע שהשגחתו על עולמו לאחר שבראו הוא באופן מתמיד, והשפעת חיותו נמשכת רגע רגע ללא הפסק כלל לקיום עולמו, ואלמלא תיפסק השפעת חיותו ולו לרגע אחד – יחזור העולם לתוהו ובוהו כפי שהיה. והוזהרנו שלא לחשוב כי לאחר שברא עולמו קבע לו חוקים וכללים להיות העולם מתפקד מעצמו כאדם המדליק נר ואחר כך דולק הנר מאליו – לא כן – אלא ללא הפסק כלל והשפעת חיות ממנו יתברך לקיום העולם, וזה בבריאה ובברואים – שגם ברואיו, כולל הבני אדם, אף שנראים מעשיהם כפי בחירתם ורצונם, עלינו להאמין שהקדוש-ברוך-הוא הוא המנהיגם בסיבות ועילות וכאילו מתנהג העולם לפי רצון הבני אדם, אבל האמת לא כן היא – אלא הוא יתברך שולט על רצונם ומעשיהם של בני אדם, והכל נעשה כפי רצונו, וזהו הניסיון שלנו להיות חזקים באמונה זו אף שאין נראה לנו זאת לעין.
ואיפה גילה לנו הקדוש-ברוך הוא בגלוי השגחתו על ברואיו וכיצד כולם תלויים ברצונו?

נס יציאת מצרים ושמירת השבת

בנס יציאת מצרים, שהוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים גלויים, וראינו כיצד פרעה היה שבוי לרצון ה' ולא יכל לפעול כלל כרצונו, ושידד ה' כל מערכות הטבע, והראנו שאף שברא ה' בריאתו בששת ימים, עדיין היא כפופה לרצונו ולמשמעתו ומשנה טבעיה כפי גזרתו ית'.
וכנגד ב' הכרות אלו שנצטוינו לידע אותם באמת גמור, באו לנו ב' נימוקים למצוות השבת. כנגד הכרה ראשונה שנצטוינו להכיר ולידע שה' הוא האלקים והוא ראשון על הבריאה כיון שהוא בראה והמציאה וחידשה יש מאין, כנגדה בא נימוק השבת בדיברות ראשונות: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", היות ובו, כביכול, נח ושבת מכל מלאכתו, קידשו וברכו.
וכנגד הכרה שניה שנצטוינו להכיר ולידע שהשגחתו על כל הבריאה והברואים וכולם כפופים לרצונו גם לאחר שבראם והוא שולט עליהם ומשפיע חיותו בהם, כנגדה בא נימוק השבת בדברות שניות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי יציאת מצרים היתה האות והמופת להכרה באמונה זו בגלוי ובפרסום רב.

נימוק ראשון למצות השבת שהיא בהכרה שבששת ימים ברא ה' את השמים ואת הארץ, זהו אינו נימוק הנותן טעם למצות השבת לישראל בלבד, כי הלא באמונה זו מודים כל אומות העולם, והיא אמונת חידוש העולם המקובל אצל כל דתות העולם, ולכן בדברות ראשונות לא נאמר כדברות אחרונות "על כן אני מצוך", אלא "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", דהוא נימוק לעצם בחירת ה' את יום השביעי לקדש.

אולם בחלק השני שבמצות האמונה – הכרת השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט – זהו המאפיין את ישראל בלבד, כי זהו אמונתנו, אנו עם ישראל, שנוסף על גויי ארץ הטועים בחשבם עזב ה' את הארץ, ולאחר שבראה הרי שהטבע וכוחותיו שולטים. לא כן אנו עם ישראל, מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומשנה ברצונו את העתים והזמנים. ועל כנגד זה נאמר נימוק שני במצות השבת: "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", כלומר, אם לטעם ראשון בלבד שבמצוות השבת, שהוא זכר לחידוש העולם, היה לכלול גם את הגויים במצוות השבת, כי גם הם שייכים באמונה זו, ואם כן למה נצטוו במצוה זו ישראל בלבד? ואדרבה, נאמר גוי ששבת חייב מיתה. אלא הוא המבואר בדברות שניות – דלמצוות השבת טעם נוסף, והוא להשריש בנו האמונה שהשגחתו הפרטית היא אינה פוסקת מבריאתו ומברואיו, והאות והמופת לזה – נסי מצרים כנ"ל, ואמונה זו אופיינית לישראל, ולכן בדברות שניות נאמר "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", "מצוך" – לך ולא לאומות העולם.

אם כן, העולה – שיסוד השבת להשריש ולקבוע בלבנו את יסודות האמונה של עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואשר אין עוד מלבדו, ועוד שנאמר "אני ראשון ואני אחרון" ועוד צופה אחרית כראשית ועוד צופה עד סוף הדורות מכאן צריכים להכניס ללבנו שלקב"ה אין זמן ומקום ולגדולתו אין חקר וזאת ראשית האמונה.
יום השביעי הוא יום השבת שהיא מקור הברכה והשפע לכל ששת הימים: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".

טוב להודות לה'

בשבת נאסר לנו לבקש בקשות ותחינות בשבת, שהרי על כן אין לנו אלא שבעה ברכות בתפילת העמידה, ולא ח"י ברכות כימות החול, שאין לבקש שום בקשה בשבת, אלא שבת הוא זמן לשירות ותשבחות והודאות לה', והוא הנאמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'".
והטעם – שהרי שבת היא מקור הברכה והשפע לימות החול, ואם כן מה יש לנו לבקש, הלא עצמותו של יום השבת מבצע את בקשותינו שיתמלאו על הצד הטוב ביותר.

בעיר ז'טיל אשר בליטא היה בחור יהודי ממשפחה טובה, שקנה מונית והתפרנס מהסעת נוסעים שבאו מתחנת הרכבת עד העיר ובחזרה. אט-אט החל לאחר ביום שישי ולהקדים ביציאת שבת, עד שחילל שבת בפרהסיה. רב העיר, הרב זלמן סורוצקין, קרא לו לשיחה, נזף בו והתריע בפניו במלוא החומרה על כך. הבחור הבטיח להיטיב את דרכו, אך לשווא. אביו, אדם מוכה חולי, היה עסוק בצרות גופו והעלים את עינו ממעשי בנו.
יום אחד שהה הרב זלמן בווילנה בכינוס של רבני ליטא בענייני חינוך, שנערך בהשתתפותם של ה'חפץ חיים', רבי חיים עוזר וגדולי ישראל נוספים. כשעמד לחזור לעירו התברר לרב זלמן שה'חפץ חיים' נוסע עמו באותו קרון בדרכו חזרה לראדין. רבי זלמן הביט בעד חלון הקרון והבחין לפתע באביו של נהג המונית הסורר, כשהוא חבוש ומדדה במקלו לעבר הקרון. הרב פנה אליו, שאל לשלומו וברר אם רופאיו בווילנה מרשים לו לשוב לביתו.

"לא", ענה האיש, "טרם החלמתי ואיני שב לביתי. ברצוני לנסוע ברכבת הזו לראדין אל ה'חפץ חיים'". הרב שאל לפשר נסיעתו והאיש הסביר:
"חלמתי הלילה חלום, ובו ראיתי את סבתי שנפטרה לפני זמן רב, כשהיא עומדת וקוראת לי: 'מדוע אתה מבלה כל הזמן בבתי חולים?! לשווא אתה מחפש רפואה אצל הרופאים. קום וסע ל'חפץ חיים', התברך מפיו ותירפא ממחלתך!' החלטתי לשמוע בקולה וכעת אני בדרכי לראדין".

הרב השתומם לשמע החלום ובישר לאיש כי אינו צריך לנסוע לראדין מפני שה'חפץ חיים' נמצא בקרון ממול! החולה התרגש מאוד וראה בכך אות משמיים המאמת את חלומו. הוא דידה אל הקרון ומצא את ה'חפץ חיים' עומד בתפילתו, כאשר כל הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר משפטי התפילה הברורים היוצאים מפיו.
בעוד האיש מאזין לתפילתו העריבה של ה'חפץ חיים', עלה רעיון במוחו של הרב זלמן. הוא קרא לר' הלל גינזבורג, בעלה של נכדת ה'חפץ חיים', וסיפר לו על חילול השבת בפרהסיה של בעל המונית. הוא ביקש מר' הלל שיספר על כך ל'חפץ חיים' בטרם ייגש אליו האב החולה, כדי שהצדיק יורה לו לתבוע מבנו לשנות את דרכיו.

ר' הלל הסכים, והם שבו לקרון, אבל איחרו את המועד: ה'חפץ חיים' סיים את תפילתו, והחולה עמד לידו והחל לדבר עמו. בלית ברירה עמדו השניים והקשיבו כיצד האיש מספר ל'חפץ חיים' על מחלתו ועל דבר חלומו, שבו ביקשה סבתו לבקש את ברכת ה'חפץ חיים'. רבי ישראל מאיר מראדין, הזדעזע:

"מי יתן לך ברכה – ישראל מאיר?! האם אתה סבור שברכתי תעזור?! חלילה! הרי אתה יודע בידי מי מסורות הברכות – בידי שבת קודש! השבת התברכה בידי הקדוש ברוך הוא והיא מקור הברכה, ומדוע תבקש ממני ברכה?!"

ה'חפץ חיים' שתק מעט, ולאחר מכן הוסיף:

"אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה, יאציל לך גם ישראל מאיר את הברכה. אבל אם אינך חפץ לשמור שבת, והינך סבור שדי לך בברכתו של ישראל מאיר, זה בלתי אפשרי. אין זה בכוחי כלל…"
האיש החולה תמה על דברי ה'חפץ חיים', הלא הוא שומר שבת כהלכה. בטרם הביע את תמיהתו, המשיך ה'חפץ חיים':
"ואם תאמר שאתה שומר שבת ולפיכך ראוי לברכה, התבונן היטב במה שכתוב בתורה: 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך'. לא מצאנו אזהרה כזו בכל התורה! לא נאמר למשל, 'לא תאכל בשר בחלב אתה ובנך ובתך', או 'תניח תפילין אתה ובנך'. רק לגבי שבת נאמרה לשון זו. בשבת האב אחראי בעד בניו. אמנם אתה משמר את השבת, אבל בנך נוסע בשבת ואף מתפרנס מחילולה. לא תוכל לקבל את ברכת השבת, וממילא גם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו…"
כאשר סיים ה'חפץ חיים' את דבריו באזני השומעים הנדהמים, התייפח האב בבכי והבטיח כי ישדל את בנו שלא ייסע יותר בשבת. ואז נאות הצדיק לברכו.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

שתפו את המאמר: