בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם… (פרשת פנחס כה. יא' יב')
הגמרא בברכות (כ, ע"א) מספרת על רב אדא בר אהבה שראה אישה בשוק שלבשה בגד לא צנוע, חשב שבת ישראל היא, הלך וקרע מעליה את הבגד. לבסוף התברר כי אשה כותית היא, הטילו עליו קנס של ארבע מאות זוז, שאל את האשה לשמה,אמרה לו מתון שמי, אמר מתון מתון שווה ארבע מאות זוזים. הגמרא הביאה מעשה זה כדוגמא למסירות נפש של הראשונים.
ולכאורה מה הראיה למסירות נפש ממעשה זה, הלא הדוגמא אינה מוצלחת שכן רב אדא מודה בעצמו שאם היה מתון יותר, לא היה עושה את המעשה שעשה! ואם בכל זאת עשה זה רק בגלל שהקנאה שהובילה אותו היא קנאה טהורה ואמיתית שאינה מאפשרת זמן לבירורים ושאלות, האם מדובר ביהודיה או בכותית? – אין זמן להרהר בכך לאור המצב הקשה המצריך פעולה מהירה, וזו אכן מעלתם של בני הדורות הראשונים שמיד שחשו בסכנה הגיבו ללא שהיות וללא ספקות.
את מעשה הקנאה הראשון שידענו בהיסטוריה היהודית היה מעשיהם של שמעון ולוי בפרשת שכם בן חמור ודינה אחותם, יעקב פונה אליהם ואומר: "עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ" (בראשית לד. ל'). לא בא אליהם יעקב בטענה מוסרית. טענתו היא טענה פרגמטית על הסכנה שעלולה לצמוח ממעשה האחים. יושבי הארץ רבים הם ועלולים לצאת למלחמה נגדנו ואנו עדיין מתי מעט.
התייחסותו המוסרית של יעקב לפרשת שכם מוצאים אנו בפרשת ויחי. בברכת יעקב לבניו שמעון ולוי מוכיח אותם במלים קשות: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכירותיהם" (בראשית מט. ה'). מפרש רש"י: "אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו". למרות שהקנאות כשלעצמה הינה מידה חיובית אך יש לדעת להשתמש בה במינון הנכון, ואילו במעשיהם של שמעון ולוי ראה יעקב אבינו פגם בכך שהשתמשו במידת הקנאות יתר על המידה, ולכן הבין יעקב שיש להפריד את שמעון מלוי ולפזרם בין יתר השבטים ובכך לדלל את הריכוז הגבוה של הקנאות.
ואכן הוכיחה ההיסטוריה שעצתו של יעקב אכן הועילה. צאצאיו של לוי הביאו לידי ביטוי את המינון הרצוי בשימוש מידת הקנאות. משה, מבית לוי הוא, לא העניש והרג את המצרי רק בגלל ההכאה שהכה את היהודי, אלא, כפי שהסביר רש"י: "מלקהו ורודהו [המצרי לעברי}, ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה, ובלילה הוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתן וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום". קינא משה לכבודן של בנות ישראל.
ועוד בבפרשת העגל. שבט לוי הוא השבט היחיד שלא עבד את העגל והוא שנענה למשה העומד בשער המחנה וקורא: "מי לה' אלי" (שמות לב. כו').
מקרה נוסף של קנאות מבית היוצר של בני לוי אנו פוגשים במעשהו של פנחס בן אלעזר. פנחס אוזר כוח והורג את זמרי על דעת עצמו. על מעשה זה, אומרים חז"ל קמו עוררין. חכמי הדור ביקשו לנדותו שכן הם ראו במעשהו אלימות שאינה ראויה ואינה על-פי חוקי התורה. או אז באה ברכתו של הקדוש ברוך הוא אליו, ברכה שנתנה תוקף ולגיטימציה למעשה קנאותו של פנחס: "..לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה. יא'-יב'). הוי אומר כי קנאתו של פנחס היא קנאה טהורה, נטולת נגיעות אישיות, קנאה שנובעת מתוך אהבת ה' בלבד.
וכך כתב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט): "וזה פשוט, מי שאוהב חברו אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים אותו או מחרפים אותו, ובוודאי שיצא ויחוש לעזרתו. כך גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ושיעברו על מצוותיו.. כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
