רוצים דמוקרטיה! קורח הוא זה שהשמיע את התביעה הזו לראשונה: "הן כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'!" אנחנו נקבע מי יהיו נציגינו, קורח לשלטון!
חלילה וחס, לא היה להם מאומה כנגד משה רבנו. מי הוציא אותם ממצרים, משה רבנו! מי בקע להם את הים? משה רבנו! מי המתיק להם את מי מרה, מי הוציא להם מים מן הסלע, מי הוריד להם לחם מן השמים? משה רבנו מי הוציאם לקראת האלקים בהר סיני, מי הוריד להם שני לוחות אבנים, מי בנה להם את המשכן, מי נושא במשא העם כאשר ישא האומן את היונק? משה רבנו!
הכל נכון, אבל דמוקרטיה צריכה להיות! שיציג את עצמו לבחירת העם, שיתמודד מול קורח בבחירות הוגנות, חשאיות ודמוקרטיות, שהעם יאמר את דברו! צודקים? מדוע לא. גם התורה הקדושה קבעה נהלים דמוקרטיים: כשמובאת שאלה לפני חכמי הסנהדרין, יושבים הדיינים ודנים בה. יש דיינים זקנים וחשובים ומנוסים יותר, אבל בדיון מתחילים לשמוע את דעתם של הצעירים שבדיינים, כדי שהם לא יהיו מושפעים מחוות דעתם של זקני החכמים. לכל דיין, צעיר כזקן, יש קול אחד, וכשיש חילוקי דעות הולכים אחר הרוב: "אחרי רבים להטות". הרי לנו דמוקרטיה במיטבה! ואם כן מה היתה טעותו של קורח?
נמשיל זאת בסיפור, מעשה שהיה
בעיר ניישטט היה ילד פלא יהודי, עילוי צעיר כבן חמש שנים, שנודע לימים בשם "הבעל שם מניישטט". שמע הפריץ המקומי על ילד הפלא, וציוה שיבוא לטירתו בחמש אחר הצהריים, לבדו.
בשעה חמש ציווה הפריץ למשרתיו להסתגר בחדריהם, והוא עמד בחלון חדרו מאחרי הוילון והביט לחצר הטירה. ראה את הילד הקטן מגיע ועובר בשער הפתוח, מתבונן בחצר הנטושה ומצחו מתקדר בדאגה. אין כאן את מי לשאול היכן חדרו של הפריץ, אין נפש חיה סביב! הילד הרך נשא עיניו אל הטירה הענקית, ולפתע אורו עיניו, והוא נכנס אליה בריצה. כעבור רגע קט נקש על דלת חדרו של הפריץ…
פתח הפריץ המופתע את הדלת, ושאל: "מניין ידעת היכן אני?"
ענה הילד: "ראיתי שהחצר נטושה, והבנתי שכולם קיבלו פקודה להסתגר
בחדרים. הסתכלתי בטירה וראיתי, שכל התריסים מוגפים מלבד בחדר אחד.
הבנתי, שאתה מסתתר בו מאחרי הוילון כדי לעקוב אחרי, וידעתי היכן אתה"…
ראה הפריץ שאכן גאון צעיר לפניו, ובמוחו עלתה מזימה נפשעת להעביר את הילד על דתו. אמר לו: "ודאי למדת את הכתוב בתורתכם: אחרי רבים להטות"…
"ודאי", אישר הילד.
"אם כן", המשיך הפריץ ואמר, "הרי אנחנו הגויים רבים אנחנו, ואתם היהודים מעטים. עליך להצטרף אלינו, ולעבור לשמד!"
חייך הילד ואמר: "אדוני הפריץ, אין זה מתאים לך לומר כן! ראה נא, אילו לא היית מצווה על משרתיך להעלם מן החצר, והייתי פונה אל חבורת משרתים ושואל אודותיך. שלושה היו אומרים לי לפנות לקומה הראשונה ועשרה אומרים לקומה השניה, הייתי פונה לקומה השניה. שהרי "אחרי רבים להטות". אבל כעת, כאשר אני יודע שאתה בקומה השניה, אם אצא לחצר וחמישים איש יאמרו לי שאתה בקומה הראשונה, לא אתייחס אליהם. משום שכאשר אני יודע, איני צריך ללכת אחרי רוב דעות… הוא הדין בקשר לדתי. כאשר אני יודע שהיהדות היא דת האמת אותה הנחיל הקדוש ברוך הוא לאבותינו בהר סיני, לא איכפת לי שכל העולם עובד אלילים!"…
כך ניצח הילד הקטן את הפריץ הגדול…
זו היתה טעותו של קורח. דמוקרטיה היא דבר טוב, כאשר לא יודעים מיהו הראוי ביותר להיבחר. אבל אם הקדוש ברוך הוא בעצמו בוחר במשה רבינו, אות היא שהוא הראוי אפילו יבחר כל העם בקורח פה אחד!
משום כך, יש לנו מה ללמוד מפרשת קורח. לחוקים דמוקרטיים ולדעת הרוב יש משקל וצידוק בכל השטחים, כי יש להניח שהרוב צודק יותר מהמיעוט. אבל דברם שהתורה קובעת, דברים שהקדוש ברוך הוא ציווה והורה, וכל העם יגיד חלילה הפוך, בקול מי נשמע? כאן יודעים אנו שהרוב אינו צודק!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
