שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (פרשת ויקהל לה, ב)
במים מצויים דגים הניזונים מבליעת דגים קטנים מהם, הדג הגדול רודף אחרי הדג הקטן, וכשהוא משיג אותו הוא בילע אותו, באופן זה היה צריך להיות שהדג הבלוע יהיה מונח בתוך בטנו של הדג הבולע זנבו של זה בצד זנבו של זה וראשו של זה בצד ראשו של זה, שכן הדג הגדול בלע את הדג הקטן תוך כדי רדיפה אחריו.
אך ראה זה פלא, כאשר מבתרים את בטן הדג רואים כי הדג הבלוע מונח באופן שראשו הוא כלפי פנים. נראה לעין שאמנם הדג הגדול רדף אחרי דגים אחרים כדי לבולעם, אולם בסופו של דבר הוא ניזון לא מהדגים שהוא רדף אחריהם, אלא מדג אחר אשר הקרה הקב"ה לפיו. הדגים אשר שטו לעומתו ושאליהם הוא לא התכוון ברדיפתו, הם אלו אשר בסופו של דבר היו לו למאכל.
רבי שלמה גנצפריד בספרו 'אפריון' מסביר: בפסוק נאמר: "תֵעשה מלאכה". והדבר בא לרמוז: שלא יעלה בדעתך כי אתה בעצמך עושה את המלאכה, הברכה השורה על המלאכה באה מאת הבורא יתברך. מלאכתך נעשית כאילו מאליה.
כאשר אדם מחדיר ללבו ידיעה זו שהפרנסה מוקצבת לכל אחד מן השמים, ואין היא תלויה בהשתדלותו של האדם, הוא יוכל לשבות בשבת ולא יהיה מוטרד מהמחשבה שחיוב שמירת השבת מצמצם את פרנסתו.
יש מפרשים שדברי חז"ל אודות חשיבות אכילת דגים בשבת כוללת גם את הרמז לענייננו שהפרנסה באה מן השמים.
התענג על ה'
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה (שמות לה, ב)
אימתי ניכר שהאדם מתענג בשבת לכבוד ה'?
לעשיר אחד היו שני בנים שגרו במדינת הים. אחד הבנים היה עשיר והשני עני. לאחר שנים רבות שלא ראו האחים את אביהם, הגיעה יום אחד איגרת מהאב הגביר שבה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, והוא מזמין את שני האחים הגרים במרחק, לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות. הוא ציוה על האח העשיר להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות, כי כל ההוצאות אשר יעשה עבור כבוד אביו, ישלם לו האב ממיטב כספו.
כאשר קיבל העשיר את האיגרת מאביו, הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו, לאשתו ולבניו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר האח שעליו להביא עמו גם את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר ואף אחיו לא האריך עמו בדברים, אלא פקד עליו לעלות על המרכבה עם בני משפחתו, וכולם נסעו לחתונה.
בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם ששני האחים ובני משפחותיהם הגיעו. כיון שכך יצאו המחותנים בלווי עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר לבוש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו מיהו איש זה. אמרו להם שהוא בן הגביר. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ויחף ושאלו גם עליו. אמרו להם גם הוא בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו. הדבר היה נראה להם מוזר, אך שתקו ולא אמרו דבר.
ימי החתונה חלפו, והבן העשיר אמר לאביו כי לא יוכל לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב: סע לשלום, אין איש מעכב אותך להישאר.
לשמע הדברים הללו נדהם הבן העשיר, כי הוא נוכח לראות שאביו אינו מתכונן לשלם לו את מה שהבטיח לו. בלית ברירה הוא פנה ואמר לאביו: הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי, כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך עלו הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום עבור הוצאות הדרך.
אמר לו אביו: איני חייב לשלם לך מאומה.
נזעק הבן ואמר: הרי הבטחת לי שכל הוצאה שאוציא תהיה על חשבונך. על כך ענה לו האב: קרא נא את הדברים שכתבתי לך במכתב בפיך.
ככלותו לקרוא, אמר לו אביו: הלא בעצמך קראת שכל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך. אם באמת עשית לכבודי, אשאל אותך: איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך העני להלבישו כראוי? הרי הבאת אותו לכאן ערום ויחף, לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעוגמת הנפש שתהיה לי מכך. אין ראיה גדולה מזו כי רק למענך הוצאת את כל ההוצאות הגדולות. ומה לך איפוא כי תדרוש ממני שאשלם לך אותן?
מסביר המגיד מדובנא:
הקדוש ברוך הוא כתב איגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה האדם למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, את הכל ישלם לו ה'. כדאיתא במסכת ביצה (דף סו): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים". מוטלת אם כן חובה על האדם להשתדל שתהיה ההוצאה לכבוד ולתפארת אביו שבשמים. ואם אמנם כוונתו לכבוד ה', כיצד יתכן שהוא נכנס לשבת מקושט ומהודר ומאכלו מעדנים, ואילו העני יושב כמתאבל ואוכל זרעונים. אם אמנם הוא עושה כן ומתעלם מהעני, מכך מתברר שכל מה שהוציא ופיזר על תענוגים, לא עשה זאת כדי להתענג על ה' אלא כדי לענג את עצמו.
אזי יאמר לו הקדוש ברוך הוא: מה לך לדרוש ממני עבור ההוצאות שהוצאת להנאתך? זוהי משמעות הפסוק: "מלוה ה' חונן דל" (משלי יט, יז), מי הוא המלוה לה'? זה שחונן דלים. לאדם זה מובטח המשך הפסוק: "וגמולו ישלם לו". כלומר, גם מחיר ההוצאה שהוציא עבור עצמו גם כן ישולם לו. וזהו מאמר הנביא (ישעיה נח, ז): "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרובים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו", אז ישלם לך ה' עבור כל מה שהוצאת.
בעונג שבת קיים סימן אם האדם באמת מתענג על ה' ולא מענג את עצמו. וזהו מה שכתוב: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וכו', וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיה נח, יג). עליך לגדור את עצמך ביום נכבד זה מללכת בדרכים, מלעשות חפצים, מלדבר דברים שהם בגדר דיבור של חול. עליך לשמור יום זה בקדושה, וזהו סימן כי גם התענוגים שהנך מתענג ביום השבת הם רק בעבור ה', ועל כך נאמר בהמשך הפסוק: "אז תתענג על ה".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.