"וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ": (פרשת נשא ה, כז)
אם חלילה זינתה הסוטה ונטמאה, אזי היא נענשת עונש קשה ומר, מיתה משונה עד למאד; אבריה מתפרקים, בצורה קשה ובביזיון רב. והקשו המפרשים: מה שונה הסוטה שנענשת במיתה כזו קשה ובזויה, יותר מאשר אשת איש שזינתה תחת בעלה בעדים והתראה, שאף אמנם שגם היא נהרגת במיתת בית דין, אך אין היא מתה במיתה כה משונה ובבזיון גדול כמו מיתת הסוטה?
ב"שער בת רבים" הביא לתרץ וז"ל: "איש איש כי תשטה אשתו" וגו'. וצריך להבין; מפני מה נשתנה דין סוטה מדין אשת איש שזינתה שמיתתה בחנק, והסוטה גם כן היא אשת איש, ולמה דינה במיתה מנוולת כזו?
וי"ל כי אשת איש לא היו חונקים אותה, אלא אם כן התרו בה מתחילה, כשאר הרוגי בית דין שכולם בהתראה, ובלא התראה פטורים ממיתה. ואשת איש זו, התרו בה ולא נתביישה מבני אדם והשווית עבד לרבו. (א"ה, כמו שראינו את ההבדל בין גנב לגזלן. שהדין הוא, שהגנב משלם כפל, ואם טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה. לעומתו הגזלן, משלם רק קרן. – ואמרו רבותינו הטעם בזה; משום שהגזלן השווה מורא שמים ומורא בשר ודם. אבל הגנב שפחד מבשר ודם ולא חשש לכבוד שמים, לכן משלם כפל) – אך הסוטה שעשתה בסתר, וחלקה כבוד לעבד יותר מרבו, וגנבה עין של מעלה כאילו אינו רואה. כמ"ש "קוי המעמיקים מהי להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ואמרו מי רואנו ומי ידענו" (ישעיה כט, טו), וזה שאמר "ונעלם מעיני אישה, ונסתרה מה'", לכן היא עשתה בסתר וה' מפרסמה בגלוי.
סיפור על החיד"א זיע"א
לעת זקנותו של גאון עוזנו מרן החיד"א זיע"א, איווה למושב לו את העיר ליוורנו שבאיטליה שם הורה משפטי ה' ליעקב ותורתו לישראל, שם נפטר לחיי עולם, ומשם העלוהו לא מכבר לארץ הקודש – זכותו תגן על כל יושביה מעתה ועד עולם.
פעם ישב מרן החיד"א בראש בית הדין בליוורנו, ובא לפניהם אחד מחשובי העדה, והוא כהן, ובפיו קובלנא: אשתו אינה נוהגת באורחות הצניעות כיאה לבת ישראל כשרה, והוא קינא לה ונסתרה. הודיעו מרן החיד"א, שעל פי דין תורה עליו לגרש את האשה.
האישה היתה ממשפחה נכבדה, וכמה מהדיינים מיהרו לתבוע את כבודה ואמרו לרבינו החיד"א: "הרי אדם זה קינא לאשתו בלא עדים, ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה שאינו מצריך עדים לקינוי (סוטה ב ע"ב). ממילא, לא נאסרה על בעלה בסתירתה. וגם אם עברה עבירה חמורה בכך שהתייחדה עם איש זר – עבירה שהיא מהחמורות שבתורה, ואנו מצווים עליה ב"יהרג ולא יעבור"! – הנה יש לקרוא לה ולהתרות בה, להזהירה באזהרה חמורה. אבל מדוע חייב רבינו את בעלה לגרשה?"
נענה מרן החיד"א ואמר: "הצדק עמכם. אך לא על הקינוי והסתירה אני דן, חייב הוא לגרשה שכן בגדה בו, ונטמאה בסתירתה"!
אמרו הדיינים: "הרי אין לכך עדים, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו ע"ב). אין אנו מפקפקים, חלילה, ברוח קדשו של רבינו. אבל תורה לא בשמים היא, (בבא מציעא נט' ע"ב) והנסתרות לה' אלוקינו (חומש דברים כט. כח'). אין אלו אלא דברי נביאות, ולא על פיהם נדון!"
לא השיב להם רבינו מאומה, אלא פנה בשנית לבעל האשה ואמר: "שמע לקולי וגרש את האישה!"
ראו הדיינים כי לא ענה להם רבינו דבר, הלכו לקרובי האישה שהיו מנכבדי העיר וסחו להם כל הענין, וילינו על רבינו את כל העדה.
שמע רבינו את דברי הריבות, וישלח לקרוא את האישה אל בית דירתו. הלכה אל בית הרב, ואמרו לה שיושב הוא ולומד בחדרו שבעליית הבית. עלתה האישה לעליית הגג אשר שם חדר לימודו ובית תפילתו.
נשא רבינו את עיניו הטהורות, וראה את האישה ניצבת בפתח חדרו. חרד ואמר: "תני כבוד לה' אלוקייך, והודי על פשעך ומעללייך. קבלי מבעלך גט פיטורין ושובי בתשובה על חטאייך!"
העזה פנים וכפרה בכל. בעלה טופל עליה עלילות שווא, ולא תקבל גט מידו!
קם רבינו מכסאו, וניגש אל ארון הקודש שבחדרו. הוציא מתוכו את ספר התורה והחל לקרוא בפניה את פרשת הסוטה בטעמי הנגינות, כקריאת התורה: "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל… והביא האיש את אשתו אל הכהן… והעמיד הכהן את האישה לפני ה'.. והשביע הכהן את האישה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאישה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמדו"
שמעה החצופה, והפנתה את גבה ללכת בגאון. ורבינו קרא אחריה בקול רם: "אם לא שטית, הינקי! ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת -!"
שמה רגלה על המדרגה הראשונה, לא הספיקה לרדת – ופניה הפכו לירקון, עיניה בלטו, וכל הכתוב בפרשת סוטה התקיים בה, עד שמתה בו במקום לקול זעקתה מיהרו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות במחזה הנורא, ואמרו: "עתה ידענו כי איש אלקים קדוש הוא רבינו, ודבר ה' בפיהו אמת!" וייראו מגשת אליו.
כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי". (פרקי אבות ד, ד)
וכן אמרו בסוטה (ג.) תניא היה רבי מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר, כגון אשה פרוצה שעוברת בסתר. (רש"י), הקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי (שנותן בלבו של בעלה לקנאות לה ואז הדבר מתפרסם בגלוי). שנאמר, ועבר עליו רוח קנאה, ואין העברה אלא לשון הכרזה, שנאמר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה". וכתב התוספות יום טוב, שבאמת כל שעושה בסתר אין כאן חילול השם, שחילול השם היינו דוקא כשהוא חוטא ואחרים לומדים ממנו, וכמ"ש רבינו עובדיה (פרק ה דאבות משנה ט). ולא משכחת חילול שם שמים בסתר, אלא בעבירה של עריות, שנעשית בהצטרף זולתו, שהאשה ההיא דנה בעצמה שאין איסור כל כך בדבר, הואיל ורצונו בכך, ויש חילול השם בדבר. אבל האוכל איסור ביחידות וכיוצא בזה לא הוי חילול השם כלל. ע"כ.
מעשה בחסיד
מעשה בחסיד אחד שהיה גולה מעיר לעיר לקבל עליו צער גלות, ובדרך הילוכו היה עוסק בחורה ולא פסיק פומיה מגירסא, ויקר מקרהו שבא לעיר אחת ונתאכסן בביתו של בעל הבית, הגביר של העיר, שהיה מכניס אורחים בביתו. ויבא אל בעל הבית, וקבלהו בסבר פנים יפות, וייחד לו חדר בביתו, שיוכל ללמוד וללון שם כמה שירצה. ונזדמן בלילה ההוא עשיר אורח לבוש בגדי פאר וריח לו כלבנון, שבא להתאכסן אצל בעל הבית ההוא, ונתנו לו חדר ללון שם.
לעת ערב עשו סעודה העשיר ובני ביתו והזמינו את האורח העשיר לסעוד עמהם, ואחר שגמרו סעודתם קם בעל הבית והלך אל חדר מטתו לישון, וגם בני ביתו הלכו לחדריהם לישון. ורק אשת הגביר נשארה לבדה בחדר האוכל לשטוף את הכלים ולנקות את השלחן.
העשיר האורח בראותו שכולם הלכו לישון זולת האשה שנשארה בחדר האוכל, קם ובא לשם, והתחיל לדבר איתה, ויהלל את יופיה ואת חן ערכה, וישאל אותה כמה שאלות על בעלה ועל תושבי העיר, במה מתפרנסים, והמשיך בדברי שחוק וקלות ראש, עד כי מדיבור לדיבור תבע אותה לדבר עבירה לשכב אצלה להיות עמה.
ותען ותאמר לו, אני שמעתי שהעבירה של איסור אשת איש היא עבירה חמורה מאד, ואיך תבקש ממני כדבר הזה? ויאמר לה, גם אני יודע חומר העוון הזה, אך דעי לך שזה רק למי שהוא עם הארץ, אבל לאיש כמוני שהוא למדן, יש תקון לקרוא תהלים פעמיים כמנין "כפר" וללמוד עשרה דפים זוהר, ולעשות פדיון נפש בסך מאה וששים פרוטות לצדקה, ואז יתוקן הפנם ונמחה העוון כליל. והאשה שתקה ולא ענתה לו על זה.
והחסיד בהיות שחדרו היה סמוך לחדר האוכל שמע את כל השיחה שדיבר העשיר האורח, ויחר לו מאד, וחשש אולי לקוצר דעתה של האשה שתאמין בדבריו, ויבאו לדבר עבירה ותתרצה לשכב עמו. מיד קם בזריזות כארי ולקח מהמלתחה שלו נרות הרבה, וידליק אותם כולם עד שהאיר את כל הבית והתחיל ללמוד בצעקות רמות, ובראות האשה כן אמרה בלבה, אולי יקומו המשרתים ובני הבית לקול צעקותיו של החסיד, ואולי גם בעלה יתעורר, ויראו אותה יושבת לבדה ומדברת עם האורח, וכן לא יעשה, לכן קמה והלכה לחדר משכבה, והעשיר האורח חרה לו מאד על זה החסיד, שסתר בניינו, ולא נעשתה עצתו, ומנעו מלעשות זממו הרע, ונתפרדה חבילה של היצר הרע, ובאין ברירה קם והלך אל משכבו.
ויהי בבוקר אחר תפלת שחרית בא בעל הבית ואשתו ובני ביתו אל חדר האוכל בשביל פת שחרית, ויבא גם החסיד, ויאמר אל בעל הבית, דע שאני חכם, ואני מבקש שתזמין אותי לסעודת פח שחרית עמכם, כדי שאומר אליכם דברי תורה על השלחן.
בעל הבית הסכים לדברי החסיד, בראותו שהוא הוגה בתורה כל הזמן, והספר פתוח לפניו. ויזמין אותו, ובאמצע הסעודה נתבקש החסיד לומר דברי תורה, ויפתח פיו בחכמה, ויאמר:
הנה אמרו חז"ל (עירובין יח:), 'מנוח עם הארץ היה' שנאמר: וילך מנוח אחרי אשתו. ולכאורה יפלא שמהיכן למדו חז"ל מפסוק זה שמנוח עם הארץ היה, ואפילו אם נאמר שטעמם משום שאסור לאדם ללכת אחר אשתו, וכי אם לא ידע דין זה נעשה עם הארץ?
אולם הכוונה כי יצר הרע רמאי גדול הוא, ומתעה ומפתה את בני האדם ומסית אותם לדבר עבירה, באמרו להם, שאף על פי שאיסור של אשת איש הוא חמור ביותר, יש תיקון לזה לתקן הפנם הגדול של עבירה זו, באופן שיקראו תהלים פעמיים כמנין "כפר", ועשרה דפים זוהר ופדיון נפש של מאה ושישים פרוטות ונסלח להם, ובזה ירפא שבר על נקלה, לעשות המזימה לשכב עם אשת איש, אך מנוח לא נתפתה לעשות כן, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, והלך רק אחר אשתו, ולא אחר נשים אחרות, כי עם הארץ היה, ולא ידע ללמוד זוהר לתקן העוון הזה, דתבר גזזי.
ויסמיקו פני העשיר האורח, ונהפכו לירקון, כי נתברר לו שכל הדברים אשר אמר אל האשה נשמעו אל החסיד, ויפחד פן עלה קלונו אצל בעל הבית, לספר לו כל מה ששמע בפיתוי של האורח לאשתו של בעל הבית, וגם האשה שמעה את דברי החסיד אשר הסביר בטוב טעם ודעת שדברי הבל דיבר העשיר האורח, והכל הוא מעצת היצר הרע. ובו ביום שם לדרך פעמיו, ויסע משם ועקבותיו לא נודעו. וישמח החסיד שעל ידו נמנעה עבירה חמורה מאשת בעל הבית. (חסדי אבות דף צג ע"ב).
מאת: הרב דוד הכהן גן יבנה.
