צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: (פרשת פנחס כה, יז).
מובא במדרש תנחומא: צרור את המדינים וגו'. למה? כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו רבותינו ז"ל, הבא להורגך השכם להורגו. רבי שמעון אומר מנין אתה אומר שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו? שההורגו הורגו בעולם הזה, יש לו חלק לעולם הבא. והמחטיאו, הורגו בעולם הזה ולעולם הבא.
שתי אומות קידמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה. מצרים ואדומים קדמו בחרב. ושתים בעבירה מואבים ועמונים, על אלו שקדמו אותן בחרב, נאמר, "לא תתעב אדומי וגו' לא תתעב מצרי" (דברים כג. ח'), אבל אלו שקדמו אותן בעבירה להחטיא את ישראל, נאמר, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי" וגו', ובעולם הזה לא יצאו ידיהם, שנאמר, צרור את המדינים…
וכן אתה מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות. ומיהו זה? זה דוד, שנאמר, "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש" (שמואל ב, י. ב'). אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה תעבור על דברי, שאני כתבתי, "לא תדרוש שלומם וטובתם", ואתה תעשה עמם גמילות חסד? "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז. טז') שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד וטובה. ולבסוף בא לידי בזיון, "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם" וגו'. (שמואל ב י. ד'). ובא לידי בזיון, ואחרי כן לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני עמון – ארבע אומות. וכתיב "וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור". מי גרם לו? אלא שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא לא תדרוש שלומם וטובתם. לכך כתיב, צרור את המדינים.
מכאן שכל הסוטה ממצוות התורה אפילו בכוונה טובה למטרה נעלית נוחל ומנחיל הפסדים.
דוגמא לכך מצאנו בפרשת המקושש. הנה בני ישראל שמרו רק שבת אחת כהלכתה, וכבר בשבת השניה מצאו אדם מקושש עצים ביום השבת – מחלל שבת! הביאו אותו אל משה רבינו וסקלוהו, כדין מחלל שבת קודש.
חז"ל הקדושים אמרו, כי "מקושש – לשם שמים נתכוון". הוא היה אדם גדול, צדיק וירא שמים, וכאשר שמע שנאמר: "מחלליה – מות יומת" (שמות לא, יד'). רצה להראות לכל העם כיצד נהרג העבריין במיתה נוראה, למען יראו וייראו!
ובכן, הוא קיבל את עונשו, ונסקל. עכשיו, הבה נתאר לעצמנו: נשמתו עולה למרום, והסניגור תובע עבורו שכר אין קץ. וכי דבר פשוט הוא, הרי הקריב את עצמו – כמעט התאבדות – כדי לזכות ולהזהיר את עם ישראל! היש קץ לשכרו?
אבל בגמרא (שבת קיח ע"ב) אמרו: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים!"
כלומר: המקושש רצה אמנם לזכות את עם ישראל על ידי העבירה שלו, אבל למעשה מה גרם בפועל? אילו לא היה עובר את העבירה והשבת השניה היתה נשמרת, עם ישראל היה נגאלו היינו חוסכים את החורבן הראשון, והשני. את גירוש ספרד, את האינקביזיציה, את הגטאות והרדיפות, השואה וכל המרעין בישין שהיו מנת חלקם של העם היהודי עד עצם היום הזה!
אבל הוא רצה להתחכם, וחשב שהוא עושה דבר גדול ועצום, ומזכה את כלל ישראל, והמיט על עצמו מוות – ועל כל עם ישראל שואות וחורבנות. נו, אז מה מגיע לו לעולם הבא?
מה צריכים אנו ללמוד מפרשה זו שלא לעשות חשבונות! שלא לחשוב, שיהיה "כדאי" לעבור עבירה קטנה כדי להרוויח מצוות רבות. אסור לנו להיות חכמים יותר מנותן התורה! אם הוא אמר "אסור" – אל תתפלפל, אל תתחכם, ואל תעקוף כי בשכלנו הקטן – נקלקל, ולא נדע אפילו מה קלקלנו! רק דרך אחת לפנינו: דרך התורה והמצוות, דרך עץ החיים.
על כגון דא נאמר "אל תהי צדיק הרבה", אל לו לאדם להתחכם ולנסות דרך אחרת ולהיות יותר צדיק מן התורה.
מעשה נוסף מסופר על הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל
בהיותו רב ברוסיה, התגורר בעירו יהודי שהיה מלשין לקג"ב על יהודי העיירה. והיו היהודים סובלים ממנו צרות רבות, יום אחד חלה אותו מלשין וטרם מותו השאיר מכתב לחברא קדישא, ובו כתב, היות והוא מתחרט על מעשיו הרעים, ומבקש כפרה על כל הצער שגרם ליהודי העיירה, חפץ הוא שיקברוהו מחוץ לבית הקברות, ועוד שיקברוהו קבורת חמור, בניוול ובזיון – ועל ידי זה אולי יכופר לו על עוונותיו.
נגשו אנשי החברא קדישא לרבי משה שהיה רב העיירה, ושאלוהו כיצד עליהם לנהוג, ענה להם, על פי הדין – אדם אינו בעל הבית על גופו ומחמת כן אינו יכול לצוות מה יעשו עם גופו לאחר מותו, ולכן עליכם לנהוג כפי שההלכה מחייבת ותקברוהו ככל אחיו היהודים.
התפלאו ואמרו: הרי היהודי התחנן במכתבו שינהגו בו כן, על מנת שתהא לו כפרה על עוונותיו, ומדוע לא נרחם עליו וננהג עמו כן? השיב רבי משה: מתפקידנו לשמר ולקיים את שאומרת ההלכה, ולא מה שהוא אומר, ומתפקידי כרב בישראל לדאוג שאכן ההלכה תבוצע כהלכתה, ולכן מחוייבים אנו לקוברו כדת וכדין, ולעניין חטאיו ועוונותיו, בשמים כבר ידונו אותו על מעשיו הרעים. ואכן כדברי הרב עשו אנשי החברא קדישא.
חלפו מספר ימים והנה רואה שומר בית הקברות, שהגיעו מטעם השלטונות לבדוק את קברו של אותו מוסר מלשין, הם פתחו את הקבר ובדקוהו, לאחר שהייה קצרה חזרו וסגרוהו. לפליאת השומר על מעשיהם, השיבו שהם קבלו מכתב מאותו מלשין טרם מותו, שבו כתב – היות והוא יודע שאנשי עירו שונאים אותו היות והיה נאמן לשלטונות והלשין עליהם, ודאי יקברוני בבזיון, ולכן עליכם לבדוק אם אכן קברו אותי ככל בן ישראל או כקבורת חמור. וכדבריו עשינו, אך נוכחנו בטעותו.
שומר בית הקברות בתמימותו בא לבית הכנסת וסיפר את הדברים הללו לציבור, ובכך ראו כולם את זכותו של רבי משה זצ"ל שדקדק לקיים בדיוק את ההלכה ללא סטיות ולא התחשבות ברגשות ודעות אחרות, ועל ידי זה ניצלו כולם מעונש המלכות.
ועוד בענין זה
משל למה הדבר דומה: מעשה במלך ששלח את אחד משריו בשליחות מדינית אל מלך אחר והזהיר אותו לפני שהלך, אם יציעו שרי המדינה שאתה הולך לשם להמר עמך, אל תהמר איתם! הוא חזר, ושנה ושילש את אזהרתו – אל תהמר בשום אופן!
השר בא לייעדו ומילא את שליחותו, כשעמד לחזור, אמרו לו השרים היודע אתה שיש לך חטוטרת בגבך? הזדעק השר ואמר: לא נכון, אין לי ומעולם לא היתה לי, הבה נהמר אמרו השרים במיליון זהובים שאכן גיבן אתה, נזכר השר באזהרת המלך, אולם אמר בליבו, הרי תוצאת הימור זו אינה מוטלת בספק, מדוע לא אסכים לה ובכך אעשיר את אוצר המלוכה.
הסכים איפוא השר להימור, הפשיטו את מלבושיו ונוכחו כמובן כי אינו גיבן, ואכן נתנו לו את הכסף שזכה בו והוא חזר למדינתו שמח וטוב לב, בבואו לפני המלך, סיפר לו על ענין ההימור, נימק את עצמו ואמר : בטוח הייתי שגם המלך יתרצה בזה כי סכום זה יגדיל את אוצרות המלוכה… ענה לו המלך ואמר: בשעה שהזהרתיך, ידעתי על מה הזהרתיך, שרי המדינה ההיא הימרו עמי על סכום גדול פי – עשר מזה שזכית בו, כי הם יצליחו להפשיט ערום את אחד משרי, אתה אמנם זכית במליון, אבל אני הפסדתי תשעה מליון עקב פחזותך…
והנמשל מובן, אם אדם חושב בליבו כי למרות אזהרת התורה יביא הדבר האסור תועלת מרובה, יש לומר לו, אותה התועלת שאתה רואה, חזתה מראש גם התורה, ואם היא אסרה אות הוא כי לא תועלת, אלא נזק גדול יגרום הדבר.
"אל תהי צדיק הרבה"!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה
