וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרשת מקץ מא. לג').
לאחר שפתר יוסף לפרעה את החלום, הוא מציע לו לקחת איש נבון וחכם שיהיה אחראי לצבור אוכל של השנים הטובות.
והיקשה מו"ר הג"ר אליהו לאפיאן זצ"ל – והובאו דבריו בספר "לקח טוב": לשם מה דרושות תבונה וחכמה לתפקיד הזה, הרי לצורך אגירת המזון ואחסונו דרוש יותר איש מסודר וחרוץ?
ותירץ שאמנם נכון, אילו הייתה זו אגירה רגילה, לא היה יוסף מעלה את ההצעה של חיפוש אחרי נבון וחכם. אבל כאן בכל זאת דרושה הייתה תבונה מיחדת. דבר ידוע הוא שבשעת שובע – ובמיוחד שובע גדול כפי שנאמר בפתרון החלום – ישנו זילזול בהערכה כלפי האוכל. מכיוון שיודעים שהשפע מצוי אף אחד אינו חוסך ואף אחד אינו מקמץ. לעומת זאת, בשנת בצורת, או בכל מצב של חוסר אוכל בגלל איזו סיבה שהיא, קופצים על כל גרגיר של חיטה. כל שיירי מזון נחשבים אז למעדני מלכים, כידוע מן הסיפורים על עיתות מצוקה, רח"ל.
כאשר באים לאגור מזון שבע שנות שבע, עבור תקופה מאוחרת יותר של שבע שנות רעב, צריך לפתח תחושה של שנות רעבון בזמן של השפע. רק מתוך תחושה כזו יוכלו לצבור בר כראוי. לפיתוחה של תחושה כזו אין מספיק אדם בעל כושר אירגון. לזה יש צורך באיש נבון וחכם.
החכם רואה את הנולד, לא רק יודע את הנולד אלא רואה אותו לנגד עיניו. הוא מסוגל להתייחס אל הנולד כאילו הוא נמצא כבר. בתבונתו ידע לכלכל את מעשיו בדרך הנכונה ולחיות בשנות השבע עם השגות של שנות רעב. ולכן, רק איש נבון וחכם יוכל לנצח על מלאכת קיבוץ האוכל לקראת שנות הרעב.
אף אנו בעוה"ז נמצאים מבחינת האפשרות לקיים מצוות, בשנות שובע גדול. במשך שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, יש לנו הזדמנויות אין ספור לקבוץ ולאגור מצוות וזכויות לקראת העוה"ב. הזמן של חיי העוה"ב מבחינת קיום מצוות נקרא שנות רעב. בהגיע האדם לעולם ההוא, שוב אין לו כל אפשרות להוסיף על זכויותיו.
ידוע על הגר"א מוילנא זצ"ל שבכה לפני מותו. משהתפלאו הנוכחים על מה בוכה גאון ישראל, שכל חייו הגה ועמל בתורה בלא הפסק ובוודאי מזומן הוא לחיי העוה"ב, נטל הגאון את ציציותיו בידו ואמר: "כמה קשה להיפרד מעולם המעשה, אשר רק בו אפשר להגיע לדרגות הגבוהות ביותר מתוך דברים של מה בכך. הנה מצווה כה קלה ופשוטה כלבישת ציצית, אשר ניתן להשיגה עבור כמה פרוטות ובאמצעותה אפשר להשיג מדרגות רמות עד כדי קבלת פני השכינה, ואילו שם בעוה"ב היכן אמצא כזאת"…
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
