ניצול הזמן

ניצול הזמן | פרשת יהדות

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (ויקרא כג'. טו').

אמר רבי חיים מוולוז'ין: ספר מוסר אחד יש אשר לא נמנה בין ספרי המוסר ואף על פי כן מוסר גדול יש בו לכל אדם: והוא ה'שעון'. אם יניח אדם לנגד עיניו את השעון, יביט בו ויספור את הרגעים והשעות כיצד חולפים ורצים הם, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, מבלי שיעשה האדם דבר וחצי דבר לצרכי נשמתו, אזי עשוי חשבון נפש זה לעורר את האדם ולהשיב אל לבו את ערך הזמן וניצולו למען תורה ויראת שמים.
הנמשל: על פי זה הסביר רבי זלמן סורוצקין בספרו 'הדעה והדיבור' את בקשת משה רבנו בתפילתו: "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" (תהילים צ. יב') – אם נדע למנות את ימינו שלא ילכו לבטלה, נביא על ידי כך חכמה ללבנו.

הנה עם ישראל נצטווה למנות את הימים בין פסח לעצרת "וספרתם לכם ממחרת השבת". על ידי ספירת הימים בפה אנו זוכרים שימים אלו מטרתם להוציא את האדם משאננותו וממצבו הקודם ולהביאו לכלל טהרה. כאשר אדם סופר בפיו, מוציא בשפתיו ואומר: היום כך וכך לעומר, הוא מתבונן בעצמו ונחרד: הנה עברו כבר כך וכך מימי ההכנה, הטהרה וההתקדשות. מה בדיוק עשיתי בהם כדי לטהר את נשמתי? במה ניצלתי ימים אלו שחולפים ועוברים להם במהירות הבזק? מה יכול אני לעשות עוד בימים שנותרו עד ליום המיוחל יום מתן תורה?

עיקר הטהרה בעת ספירת העומר

מחשבות אלו, שעולות על הלב בשעת הספירה, הן הן עיקר הטהרה, כי באופן זה האדם מתעורר להתבונן במעשיו ולתקנם כראוי.
וכך אמר דוד המלך ע"ה בתהילים (צ. י'): "ימי חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואוון כי גז חיש ונעופה".

אף על פי שיודע האדם כי ימי חייו קצובים וספורים, חי הוא באשליה כי יחיה לנצח, ללא גבולות ומעצורים. תחושת הרגשתו השגרתית של עצם חיותו, הנשימה שנושם ותפקוד איבריו, מדחיקים את הזהירות הנדרשת באם יזכור האדם את ימי חייו הקצרים.
גם אם יזכה האדם ויחיה שבעים או שמונים ואפילו תשעים שנה ויותר, בשלב מסוים ירגיש כי חייו עברו ביעף, ועוד טרם יספיק למצמץ בעפעפיו יחלפו ימי הילדות, הנערות, הבגרות והזיקנה.
ברם, דוד המלך ע"ה מלמדנו יסוד נוסף: ימי חיינו קצרים ו"רהבם עמל ואוון". יש אנשים שבינם לבין ניצול הזמן לעניינים תכליתיים ומילוי סדר יומם בתכלית אין ולא כלום. ביום-יום עוסק אותו האדם בקיום גופו השוטף והנאותיו: אכילה, שתיה, לינה, עבודה, פרנסה וחוזר חלילה.
אך את תכלית האדם בעולמו והיעד המרכזי, לצערנו, שוכח האדם, ובמיוחד את כך שסיפור מסכת חייו יסתיים בשלב מסוים, ואם מזכירים לו את עניין הזמן האוזל והחשיבות בהתמקדות בעיקר תוך הגדרת כל השאר כאמצעי להגיע לעיקר, ינסה הוא להפריך את העיקר בשאלות משאלות שונות, שהגרוע בכך הוא, שזה מסית אותו מהעיקר, שזה קיום התורה, המצוות והמעשים הטובים.

להמחשת העניין במעשה הבא:

מעשה בפריץ שנסע לתערוכה של סוסים משובחים ואצילים, שם ביקש לקנות לעצמו סוס מיוחד.
בחפשו ביריד מצא סוס ערבי צעיר ורענן כיאה לסוס משובח, והבין שמצא את הסוס הנאה והיאה עבורו כפריץ.
המחיר ששילם הפריץ עבור הסוס היה יקר מאוד, אך זהו מחירה של סחורה משובחת. לקחו הפריץ והביאו לביתו, והכניסו לאורווה הנאה שהוכנה עבורו.
אלא שהפריץ חשש מפני גנבים שילטשו עיניהם על הסוס ההדור ויחפצו לגונבו, ולכן החליט להישאר כל הלילה באורווה להשגיח עליו.
כשעלה השחר, הבין הפריץ בי זה בלתי אפשרי שחייו ינוהלו בהשגחה על הסוס ולכן החליט למצוא בחור צעיר שישמור על היקר לו מכל.
נסע הפריץ לאוניברסיטה וחיפש שם סטודנט שמחפש עבודה. בקלות רבה מצא אחד כזה שתמורת תשלום הגון היה מוכן להשגיח בכל לילה על הסוס.
בלילה הגיע הסטודנט לבית הפריץ, ראה את הסוס, האורווה והכניסה לאורווה. הפריץ ביקש ממנו להשגיח היטב ולא להירדם כלל. הסטודנט שהבין את חשיבות הדבר, הבטיח לעשות את תפקידו כשורה.
הפריץ עלה על יצועו אחרי זמן רב שלא פקד את מיטתו, אולם שעה קלה לאחר שנרדם קם בבהלה מתוך חלום בלהות בו ראה כי הסטודנט נרדם והסוס נגבב. חיש מהר רץ לאורווה ומה שמח להיווכח כי הסטודנט עומד על משמרתו עירני ביותר.
"הכל בסדר?" – שאל הפריץ.
"בוודאי, הכל בסדר. אני ער והכל טוב." – ענה הסטודנט.
הפריץ נרגע, אך הבחין כי הסטודנט חוכך בראשו וחושב.
"על מה הינך חושב?" – שאלו הפריץ.
"יש לי שאלה שאיני יודע את פתרונה. אולי תעוור לי?"
"בבקשה, מה שאלתך?"
שאל הסטודנט: "אמור לי, כשלוקחים פטיש ותוקעים מסמר בתוך העץ, לאן נעלם העץ שהיה במקום שתוקעים את המסמר?"
הפריץ השתומם מהשאלה, חייך ואמר לעצמו: "מה אכפת לי מהשאלה 'החכמה'? מה שחשוב מבחינתי הוא שהסטודנט ער ושומר על סוסי יקר הערך…"
הלך הפריץ לישון, אולם זמן קצר לאחר שנרדם חלם שוב את חלום הבלהות, שהסטודנט נרדם והיום חיש קל נגנב.
בבהלה קם ממיטתו ורץ לאורווה כאחוז אמוק. שוב ראה את הסטודנט עירני, יושב ליד האורווה וכדרכו חוכך בראשו וחושב.
הכל טוב? אתה עירני?" – חקר הפריץ.
"ודאי, ודאי! הכל טוב ואני עירני ועל האורווה אני משגיח. "
שמח הפריץ מאוד ושאל את הסטודנט: "אם יותר לי לשאול, על מה אתה חושב כעת?"
ענה הסטודנט: "שאלה לי ואיני מוצא פתרון."
אמר לו הפריץ: "בוודאי זו שוב שאלה 'חכמה', אולי אוכל לעזור?"
שאל הסטודנט: "אני לא מבין, כשאוכלים בייגלה עגול, כשמסיימים לאכול, לאן נעלם החור שהיה בביגלה?"
הפריץ נהם מהשאלה "המיוחדת" ומלמל לעצמו: "מה ענייני מהשאלות הללו, מה שחשוב, שהסטודנט ער ושומר על האורווה והסוס שבתוכה."
ושוב בשלישית חוזר חלילה. הפריץ ישן, ושוב חלם, שוב רץ ממיטתו בבהלה רבה שמא נרדם הסטודנט וסוסו היקר נגנב. אולם נרגעה רוחו לגלות את הסטודנט החרוץ עירני וחושב.
ועכשיו על מה אתה חושב?" – חייך הפריץ.
"תמהני, " – אמר הסטודנט – "איך יתכן שיש כאן אורווה, ויש סטודנט ששומר על האורווה ו… הסוס לא באורווה?"
צעק הפריץ: "מה?! נגנב לי הסוס?!"

רבים הם החכמים, "חכמים בעיניהם", שחושבים ותוהים על שאלות רבות: מי אמר שיש בורא? מי ראה ומה ראה? למה? כמה? איך? ואם עושים, למה עושים כך? ועוד שאלות רבות, אולם במהות לא מתעסקים. במקום להתעסק בדברים הכבדים והחשובים ולהתכנס אליהם, שואלים שאלות ובינתיים לא נגנב להם הסוס אלא "נגנבים" להם החיים והזמן.

טוב לחקור ולדרוש, תורתנו מעודדת את האדם לשאלה ולקושיה, אדרבא ואדרבא. אולם, בזמן שחושבים מתמקדים בעיקר שהוא קיום התורה, מצוות ומעשים טובים. אין לעצור ולחשוב ולאבד את המטרה שהיא השמירה.
החוכמה ללא העשייה לא מובילה את האדם לשום מקום, אלא למצב ההפוך של איבוד ובזבוז.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.

שתפו את המאמר:
עסקים מומלצים באינדקס אנ"ש​
דבר תורה על פרשת השבוע​
הישארו מעודכנים

הצטרפו אל רשימת התפוצה שלנו ותקבלו עדכונים בכל מה שחדש

מה חדש באתר
Translate »