מצוות טבילת כלים היא, הקונה כלי מהגוי ומשתמש בו לצורך אכילה, חייב להטביל את הכלי ובכך מוציא אותו מרשות הגוי ונכנס לרשות ישראל, בשעת טבילת הכלי יש לברך בשם ומלכות "על טבילת כלי", ואם הם שני כלים, יש לו לברך בשם ומלכות "על טבילת כלים".
השולחן ערוך (סימן ק"כ הלכה א') "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקווה או במעין של ארבעים סאה".
כלי סעודה, אין פירושו כלי אכילה ושתיה ממש, אלא כל מה שמכשיר את האכילה והשתייה, כגון סירים שמבשלים בהם על אף שלא אוכלים בהם, כלשון הטור (סימן ק"כ הלכה א') "הכשר כלים".
מבאר הטורי זהב (שם) ודווקא מתכות או כלי זכוכית שאם נשבר יש תקנה בהיתוך, וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של הגוי ויכנסו לקדושתו של ישראל.
ודין טבילת כלים כדין טבילת נידה, כמבואר בפסוק "אך במי נדה יתחטא", ופירשו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף ע"ה עמוד ב') מים שהנדה טובלת בהם, דהיינו ארבעים סאה.
ונבאר בהרחבה איזה סוגי כלים חייבים בטבילה
כלי מתכת, נחלקו הפוסקים האם חייב בטבילת כלים מהתורה או דרבנן, ומדברי מרן נראה שמצוות טבילת כלים במתכת היא מהתורה, ויש לו לברך בשם ומלכות על טבילת כלי ואם הם שני כלים יש לו לברך בשם ומלכות על טבילת כלים, ואם יש לו ספק לגבי הטבילה יש לו לחזור ולטבול דהוי ספק דאורייתא לחומרא.
וכן כתב הבן איש חי שנה שניה פרשת מטות (אות ב') אפילו כלי סעודה אינם צריכים טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות, דכתיב (במדבר פרק ל"א פסוק כ"ב) "זהב וכסף".
כלי זכוכית, תיקנו חז"ל (בעבודה זרה דף ע"ה) שחייבים בטבילת כלים כמו מתכות, יען שאם נשברו יש להם תקנה, שיכולים להתיכן ולעשות מהם כלי אחר, ולהכי צריכים טבילה מדרבנן, ויש לו לברך על הטבילה בשם ומלכות על טבילת כלי, ואם הם שנים יש לו לברך בשם ומלכות על טבילת כלים.
וכך כתב הבן איש חי (שם אות ד') בין כלי מתכות, בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם הטבילה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלים", ואם מטביל כלי אחד, יברך "על טבילת כלי".
כלי אלומיניום ונירוסטה, אלומיניום ונירוסטה בכלל כלי מתכת, ולכן חייב לטבול אותם ולברך בשם ומלכות על טבילת כלי, וכך כתב בספר כשרות הכלים (סימן ק"כ סעיף קטן ד') שהם בכלל כלי מתכת וחייבים בטבילה, ועוד שאם נשברו יש להם תקנה.
האור לציון (חלק ה' פרק ל"ט הלכה ג') כתב תבניות אלומיניום שנעשו במפעל לשימוש רב פעמי [כפי שהיה מצוי בעבר] צריכות טבילה, ואם נעשו לשימוש חד פעמי אינן צריכות טבילה, מפני שכלי שנעשה לשימוש חד פעמי אין עליו שם כלי כלל.
כלי חרס וחרסינה, כלים העשויים מחרס, או כלים המצופים חרס, כתב הליכות עולם (חלק ז' עמוד רנ"ז) שאין צריך להטביל אותם, אבל כלי חרס המצופים מבפנים ומבחוץ באבר או בזכוכית, צריכים טבילה בברכה, ואם אינם מצופים אלא רק מבפנים, יטבילם בלא ברכה.
כלי ניילון ופלסטיק, האם דינם ככלי זכוכית כיון שאפשר לחזור ולהתיכם אם כן דינם יהיה שווה לזכוכית ויהיה חייב טבילת כלים או שלא.
בספר חוט השני הלכות טבילת כלים (סימן ק"כ סעיף א') מבאר שלמסקנת הגמרא כפי איך שמבאר התוספות (שם), שזכוכית חייב בטבילה מדרבנן רק משום שגזרו עליו טומאה משום חרס, ואחרי שגזרו עליו טומאה משום חרס גזרו עליו טומאה וטומאה משום מתכת, ואם כן צריך שיהיה דומה הדבר לכלי חרס, דהיינו דבר שברייתו מן החול, וזה אינו בכלי פלסטיק שברייתו מן הנפט.
וכך מנהג העולם שלא לטבול כלי פלסטיק, והיינו משום דאפילו אם נאמר שאפשר להתיכן ולחזור ולעשות מהם כלים, מכל מקום חכמים גזרו על כלי זכוכית, ורק זכוכית בכלל, וגם בלא זה, כיון שהנידון בגזירת דרבנן, ולא מצינו יותר אין לנו לחדש יותר ולהצריך טבילה.
וכך מטו משמיה החזון איש, שאמר שכלי פלסטיק הנקחין מן הגוי אינם חייבים בטבילת כלים.
וכן כתב האור לציון (חלק ה' פרק ל"ט הלכה א') כלי פלסטיק אינם צריכים טבילה, שכיון שבזמן גזירת חז"ל, לא גזרו אלא על הזכוכית, הרי שלא הייתה מעולם גזירה על כלי פלסטיק, שהרי בזמנם לא היו כלי פלסטיק, ואינם בכלל הגזירה של כלי זכוכית, ועל כן כלי פלסטיק שנקנו מגוי אינם צריכים טבילה.
כלים שמקדמים את האוכל, אבל לא מכשירים ממש, האם חייבים בטבילה?
כלים, כגון סכין של שחיטה וכדומה, שעדיין צריך תיקון לאחר מכן, כגון בישול וכדומה, האם חייב בטבילה או לא.
השולחן ערוך (שם סעיף ה') "סכין של שחיטה או סכין שמפשיטים בו, יש מי שאומר שאינו צריך טבילה", וכך הביא הבית יוסף בשם שיטת המרדכי.
הדרכי משה (סעיף קטן ד') כתב ברזלים שמתקנים בהם המצות וכדומה, לזה אין צריך טבילה, הואיל והדבר שמתקנים בו צריך עדיין אחר כך תיקון, אבל סכין המיוחד לקלפים אסור לאכול בהן עראי אם לא טבלן, וביאר ובהגהות (שם) שסכין של שחיטה נהג מהר"ש לטבול וכן הוא בתשב"ץ, וטוב לאכול בו מתחילה, והוא הדין בסכינים שמפשיטים בהן הבהמות.
וביאר השפתי כהן (שם סעיף קטן י"א) שברזלים שמכינים בהם את המצות גרוע יותר כיון שאי אפשר לשמשו למשהו אחר, אבל בסכין של שחיטה אפשר לשמשו למשהו אחר לכן חייב בטבילה.
אך בביאור הגר"א כתב שאין הולכים אלא אחר רוב שימוש וכיון שסכין של שחיטה נועד לשחיטה אם כן אין חיוב להטבילו כיון שצריך תיקון לאחר מכן.
מבואר שממתי חייב בטבילה רק במקום שעל ידי השתמשות שלו יכלו לאכול ממנו אבל אם זקוק לעוד תיקון כלי זה לא חייב בטבילה.
מספרים שחותכים בהם ירק, הבית חדש וכן שיטת השפתי כהן (סעיף קטן ז') שמספרים שחותכים בהם את ירקות נחשב לכלי סעודה שחייב בטבילה, בעיקר שלא צריך תיקון לאחר מכן.
מאידך שיטת הטור וכך ביאר אותו הפרישה, שמספרים שחותכים בהם ירקות אין צריך טבילה.
מפצח אגוזים, החוט השני (שם סעיף ט') מפצח אגוזים, נראה אף שהיה מקום לומר שאינו כסכין של ירק אלא רק כפשיט, מכל מקום כיון שהקליפות הם חלק מן האגוזים, חייב בטבילה.
הליכות עולם (חלק ז' עמוד רס"ז) שמפצח מעיקר הדין אין צריך טבילה, וטוב להטבילו בלא ברכה.
כלי גדול שמגעילים בו את הכלים, בשו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן תצ"א) כתב כיון שהוא צורך סעודה, כיון שעל ידי כך מכשיר את הכלי צריך טבילה, ודומה לכלי שמחממים בו את המים שצריך טבילה.
מאידך בספר ערוך השולחן (סימן ט') כתב שאין צריך טבילה ודומה לחצובה שאין צריכה טבילה או לסכין ששחוטים בו את הבהמה שאינו צריך טבילה, כיון שאינו צורך הסעודה ממש.
וכן כתב החוט השני (שם) דוד מים גדול כמו אלו העומדים בגגות המיועד לשתייה והם מחומר הטעון טבילה, אף אם לא מחוברים לקרקע, אינם טעונים טבילה.
הבן איש חי (שם אות י"א) דוד גדול יטביל בלא ברכה, אך לפי גדלם קשה להטביל אותם, על כן יתננו לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, כמו שכתב השולחן גבוה גבי חביות גדולות.
ברזים שבכיור המטבח
הרמ"א (סימן ק"כ סעיף ז') "ברזות של ברזל צריכות טבילה", וכן כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת מטות (אות י') והברזות מטביל בברכה.
האור לציון (שם הלכה י"ב) כתב ברזים שבכיור המטבח אינם צריכים טבילה. וכן כתב החוט השני (שם סעיף א') ברזי מים לא טעונים טבילה גם לולי הטעם דהוי מחובר לקרקע, משום שצינורות להספקת המים לא מוגדר ככלי סעודה, דזהו תעלה להספקת המים, והברז הוא הוי המשך לתעלה.
תנור אפיה
תנור אפיה שנקנה מגוי האם צריך טבילה, השולחן ערוך (שם הלכה ד') חצובה ששופתים עליהם קדירה, אינם טעונות טבילה, אבל פדילא"ש טעונות טבילה, מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו, מבואר מדבריו שחצובה אינה טעונה ברכה כיון שלא מניחים עליה ממש את האוכל.
ולמד האור לציון מדבריו שתנור אפיה הנקנה מהגוי כיון שאין מניחים עליהם אוכלים, אין צריך טבילה, אבל התבניות שכן מניחים עליהם אוכלים חייב בטבילה.
וכן כתב החוט השני (שם) תנור אפיה ביתי המצוי בזמנינו אינו צריך טבילה, כיון שאין משתמשים במאכל בגוף התנור אלא לעולם אופים רק בתבניות, אם כן רק התבניות נקראים כלי סעודה וטעונים טבילה, אבל גוף התנור לא מיקרי כלי סעודה.
רשת שבתנורים, אם הרגילות להניח עליה מאכל כגון פרוסות לחם וכדומה, נחשב כלי סעודה וחייב בטבילה.
שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הטבילה
השולחן ערוך (שם הלכה ב') צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת הטבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה, ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש.
וכתב הרמ"א (שם) ודווקא שלחלח ידיו במי מקווה, אבל לא במים תלושים.
וכן כתב הליכות עולם (חלק ז' עמוד רנ"ג) בעת שמטביל את הכלים צריך שהכלי יהיה רפוי בידו, וצריך להטביל כל הכלי כאחד, ואפילו הוא כלי גדול וארוך, משום שאין טבילה לחצאין.
וצריך להזהר שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים שבמקווה, ולכן אם יש חלודה על הכלי אפילו הוא חדש שלא נשתמש בו הגוי, צריך לנקותו יפה, ולהעביר החלודה מעליו.
ולכן אולר שהלהב של הסכין מקופל בתוכו, צריך שיפתח אותו בעת טבילתו, כדי שיחדרו המים בכל סביבתו של הסכין, שאם ישאר הסכין בפנים ויטבילנו כשהוא מקופל בתוכו, יש לחוש לחציצה, וכן כל כיוצא בזה.
והתוית הדבוקה לכלי צריך להסירה לפני הטבילה.
