שמירת נגיעה הקיים בין גבר לאישה, שייך בכמה אופנים, בין בעל לאשתו נדה, ובין אדם לאישה שזרה לו, ובין אדם לארוסתו, ובכל אלו, אסורה הנגיעה להלכה מדאורייתא, וחובה לשמור שמירת נגיעה.
המושג שמירת נגיעה, נובעת מהמושג הקיים, שמירת שבת, שמירת טהרה, שמירת כשרות, וכדומה.
מצווה זו היא ממקימי אומותינו בכל שנות גלותנו, ומצווה זו שמרה על הנפש העם על מהות וסגוליותו, היא נטעה בנו את העוז והכח לעמוד בכל התלאות ולשמור על ייחודינו וקדושתנו.
ודע, ההנאה מהעבירה, היא רגעית ודמיונית שאין בה ממש, והנאותיו של האדם קצובים לו כמו מזונותיו, והנאה בזמן האיסור היא על חשבון הזמן המותר והראוי, ואז יגבו ממנו באותו עניין שנהנה מקודם ולא הרוויח כלום, רק דמיון שווא, ולא רק זה, אלא שוודאי ייענש על כך.
וכל הנאה שאדם לוקח באיסור, לבסוף הוא יקיא אותה, וגם ישלם עליה בריבית גבוהה מאוד. (מתוך ספר נתיבות הטוהר).
איזה איסור עוברים
איזה איסור עוברים בכך, הרמב"ם (איסורי באיה פרק כ"א הלכה א') "כל הבא על ערווה מן העריות דרך אבירים או שחבק ונשק דרך תאווה, ונהנה מקרוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות, שנאמר "לא תקרבו לגלות ערווה", כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערווה".
מבואר מדברי הרמב"ם שעוברים על ידי הנגיעה באיסור דאורייתא, מאידך דעת הרמב"ן שהאיסור נגיעה מדרבנן, להלכה נפסק בשולחן ערוך כדעת הרמב"ם, שהאיסור מדאורייתא.
שמירת נגיעה בין בעל לאשתו נדה
אישה שראתה דם, נקראת נדה, ואסורה מהתורה בבעלה, והבא עליה חייב כרת, והנה הראשונים והאחרונים הוסיפו הרחקות בדברים שלא נזכרו בש"ס, כשראו שאפשר לבוא מהם לידי איסור.
הרחקות הללו אסורות לגמרי, כמבואר בגמרא במסכת שבת (דף י"ג) "תני דבי אליהו מעשה בתלמיד א' ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והייתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו.
ולא היה אדם מחזירה דבר, פעם אחת התארחתי אצלה והייתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה בתי בימי נידותך מה הוא אצלך [איך היה היחס אתכם], אמרה לי חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מהו אצלך [הכוונה בימים שסופרת שבעה נקיים], אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה בדעתו על דבר אחר, ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה התורה "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב".
בספר ראשית חכמה (קדושה פרק י"ז) שבזמן טהרה השכינה שורה כשיש בניהם חיבור בקדושה, ובזמן נידותה השכינה שורה על ידי הרחקה של קדושה, מבואר שהנזהר בזה זוכה שהשכינה שורה בניהם.
בדיני נגיעה בין בעל לאשתו נדה
השולחן ערוך (יורה דעה סימן קצ"ה סעיף ב') "לא יגעו זה בזה אפילו באצבע קטנה, ואפילו באקראי בלא כוונת חיבה.
קרוב לנגיעה כנגיעה דמי
קרוב לנגיעה כנגיעה דמי, הברכי יוסף (סימן קצ"ה אות ד') כתב שנכון להחמיר שלא להסיר נוצה מבגדה בנשיפה, מכיון שצריך להתקרב עד קרוב לנגיעה, מבואר שקרוב לנגיעה אסור. וכך הביא בספר טללי טוהר (פרק ד' אות י"ג), לא יתקרב סמוך לאשתו נדה כל כך עד שהוא קרוב לנגיעה, ואף על פי שאינו נוגע.
נגיעה בבגדיה
לא יגע בבגדיה ובמנעליה כשהיא לבושה בהם, החיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן ל"ח), אבל מותר לגעת בהם כשאינם עליה.
וכן יש להיזהר כשהם יושבים על ספסל אחד באוטובוס, יזהרו שלא יגעו מלבושיהם זה בזה, ולכן יניח תיק או דבר בניהם, אבל כשעוברים זה ליד זה, והבגדים נוגעים זה בזה, בלא כוונה אין איסור.
בספר טללי טוהר (שם אות ל"ד) הביא בשם הגאון הצדיק ר' ציון אבא שאול זצ"ל, על משפחה מסוימת בירושלים שכל הבנים יצאו תלמדי חכמים, וחקר את הדבר ומצא שכאשר היה נוגע בבגד אשתו נדה היה מתענה, משום כך זכה לבנים תלמידי חכמים.
מסירה חפץ מידו לידה
לא ימסור חפץ מידו לידה, מחשש שמא יגע בה, והחמירו אפילו בדבר ארוך, שמא לא יזהר כל כך ויגע בה, כמבואר בשולחן ערוך (שם סעיף ב').
וכן אין למסור חפץ מידו לידה בשינוי, כגון ביד שמאל. ואפילו אם על ידי זה רואים אנשים שהיא נדה, ומחמת כן האיש והאישה מתביישים. ואין בזה היתר משום כבוד הבריות, מכיון שידוע שכל אישה אסורה לבעלה י"ב יום בחודש, וכל שכן שאין להתיר למסור מידו לידה מפני שמתביישים מפני מי שאינו שומר תורה מצוות, אגרות משה (יורה דעה סימן ע"ז).
הושטת תינוק מידו לידה, אם התינוק יוצא מעצמו מחיק אמו לחיק אביו, מותר, ואין נחשב הדבר למסירה מידו לידה, אבל למסור אותו במקום שהתינוק אינו יוצא מעצמו, הדבר אסור.
תינוק בברית, כתב החיד"א להתיר לאשה לתת לבעלה את התינוק בזמן ברית מילה, באופן שהאישה מחזיקה את התינוק על גבי שתי כריות, והבעל מכניס ידיו בין שתי הכריות ולוקח את התינוק עם כרית אחת, כך שאין חשש נגיעה, והתיר זאת משום שהוא לצורך מצווה ובאקראי.
ומכל מקום ירא שמים יחמיר, וכך היה מעשה והורה לירא שמים להחמיר על עצמו, ובני אשכנז נוהגים איסור בדבר.
זריקה מידו לידה
אסור לזרוק חפץ מידו לידה, וכך כתב הרמ"א, וכן מנהג ארץ ישראל, וכן פשטה הוראה זו אצל פוסקי ספרד בשאר ארצות.
יש אומרים שמותר להשליך חפץ [כגון מפתח] כלפי מעלה, כמי שאינו זורק לאשתו, והיא פושטת ידה ומקבלתו, וכן ההלכה לבני ספרד, ואם הוא דרך שחוק לכל הדעות אסור.
אמנם לבני אשכנז שנוהגים כדעת הרמ"א, אין להקל, מתוך ספר טללי טוהר (פרק ד' אות כ"א).
לתת לכלי שעליה
לא ייתן חפץ לתוך תיק שבידה או לכיס המעיל שלבושה בו, וכן לא ייקח ממנו, אבל מותר לבן ספרד לזרוק לתוכו אם צריך לזה, ולדעת הרמ"א יש להחמיר גם בזריקה, אלא אם כן שעת הדחק.
הגבהת ודחיפת דברים גדולים ביחד
לא יגביהו חפץ ביחד אפילו אחרים מצטרפים עמהם, וכך הובא בחיי אדם (הלכות פסח סימן ק"ל), ואפילו בדבר גדול ראוי להחמיר, וכגון להרים ביחד עם אשתו עגלה או לדחוף ביחד מטה, אולם בשעת הדחק שצריכים לעלות לאוטובוס עם עגלה ואין יכולים להרים בלא שישאוה שניהם, יש להקל אם קשה באופן אחר, ולדעת הרמ"א יש אוסרים ויש מתרים, באופן שקשה.
שמירת נגיעה בין אדם לאישה שזרה לו
נגיעה בין אדם לאישה שזרה לו, אסורה בתכלית האיסור, ואיסור זה לפי שיטות הראשונים וכך פסק בשולחן ערוך להלכה, שאיסורו מדאורייתא, ויש להיזהר שלא להיכשל בכך, ועוונו קשה מנשוא.
מצווה זו היא ממקימי אומותינו בכל שנות גלותנו, ומצווה זו שמרה על הנפש העם על מהות וסגוליותו, היא נטעה בנו את העוז והכח לעמוד בכל התלאות ולשמור על ייחודינו וקדושתנו.
ודע, ההנאה מהעבירה היא רגעית ודמיונית שאין בה ממש, והנאותיו של האדם קצובים לו כמו מזונותיו, והנאה בזמן האיסור היא על חשבון הזמן המותר והראוי, ואז יגבו ממנו באותו עניין שנהנה מקודם ולא הרוויח כלום, רק דמיון שווא, ולא רק זה, אלא שוודאי ייענש על כך.
וכל הנאה שאדם לוקח באיסור, לבסוף הוא יקיא אותה, וגם ישלם עליה בריבית גבוהה מאוד. (מתוך ספר נתיבות הטוהר).
נגיעה בדרך נימוס וכבוד
אסור לאשה לתת את ידה ללחוץ ידי איש, אפילו כשהוא בדרך נימוס וכבוד, ואשה שעברה והושיטה ידה לאיש, יסביר בלשון רכה שהדבר אסור על פי דעת התורה הקדושה, גם מטעמי צניעות, ולא יושיט לה ידו בחזרה, כמבואר בספר אוצר דינים (עמוד תשצ"ו).
במקום שנוגע הבעל ללא חיבה ותאווה
במקום שנוגע הבעל ללא חיבה, כגון שעושה לצורך, הש"ך (יורה דעה סימן קנ"ז סעיף קטן י') כתב שנראה מדברי הרמב"ם שכל האיסור רק דרך חיבה ותאווה, אבל שלא בדרך חיבה מותר.
מאידך הבית יוסף (סוף סימן קצ"ה) תלה זה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, שלפי הרמב"ן שכל האיסור רק דרבנן, במקום שיש חולי מסוכן ואין רופאים אחרים, משמע שמותר מפני פיקוח נפש, אמנם בדעת הרמב"ם שהאיסור מהתורה, אף על פי שיש פיקוח נפש הדבר אסור.
וכך פסק בשולחן ערוך (סימן קצ"ה הלכה י"ז) "אם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק".
אמנם הרמ"א (שם) כתב "ולפי מה שכתבתי שנוהגים היתר אם צריכה אליו דמשמש לה וכל שכן שמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר, וצריכה אליו, ויש סכנה בחליה".
במקום שיש ברפואה זו הרהור
אם מרגיש שברפואה זו מביא הדבר לידי הרהור, כתב בחוט השני (אבן העזר סימן כ"א סעיף ז') הרי זה אסור, וכן איש ההולך לרופאה, (מלבד איסור יחוד) אם מרגיש שבא על ידי זה להרהור, אסור, והכרעה בזה, כל אחד לפי מה שמרגיש שהרי הרהור שייך להרגשת כל אדם, לפי מה שהוא.
במקום שהרופא מתנהג בפריצות, כתב החוט השני (שם) אסור ללכת אליו, ואפילו במקום ספק פיקוח נפש אסור, דהוי אביזרייהו דעריות, ואפילו במקום שאין משום יחוד. ואם בעלה עמה אפשר שהרופא יתנהג טוב יותר.
טיפול שיניים שעובדות עמהם נשים
רופאי שיניים שעובדות עמהם נשים, וכל הפעולות כגון שאיבת הרוק וכדומה, עושות הנשים, כתב החוט השני (שם) שאין לחוש בזה, כיון שאין כאן נגיעה בבשר ממש, ואף אם לפעמים תהיה נגיעה, הוא נגיעה שלא בכוונה.
בדיקת דם אצל אישה, וצריכה למשש בבשרו כדי למצוא את הוריד, כתב החוט השני (שם) שגרוע יותר מסתם נגיעה שלא בכוונה, ויש לחוש שיבוא לידי הרהור וחיבה, הדבר תלוי במציאות אצל כל אחד, שאם אינו מרגיש שום הרהור בזה, אין בזה איסור מן הדין.
ודע שבכל הדינים הללו, במקום שיכל ללכת לרופא והולך לרפואה, רשע נקרא.
עיסוי לכאבי גב
אישה שעבודתה היא בטיפול שיקומי בעיסוי וכיוצא, אין לה לטפל בגברים, (מלבד איסור יחוד), יש כאן איסור נגיעה ומכשולות חמורות ביותר, מפני שבטיפול זה צריכה לעסות את גופו במשך זמן של חצי שעה ויותר, וכן יש סידרת טיפולים, בשום אופן אין להקל בזה, ואף על פי שבמלאכתה היא עוסקת, יש להקפיד מאוד בזה שיהיה איש מטפל בגברים, ואשה מטפלת בנשים, מתוך ספר ילקוט יוסף (הנהגות צניעות לאשה ובת עמוד שכ"ט).
חציית כביש לילדה ברחוב
ילדה קטנה המבקשת לעבור כביש, כתב בחוט השני (שם) מותר לתן לה יד, אך אם היא ילדה גדולה יותר, יתפוס בדש בגדיה ויעבירנה.
להיבדק אצל מקובל
אין שום היתר לעמוד מפני מקובל או רב, ויגע בה או יראה, במקומות המכוסים שהם אסורים, ודבר זה נורא נראות, ואין לסמוך בכך על אף רב או מקובל שטוען שהדבר מותר, ילקוט יוסף (שם).
לנשק יד אדם גדול בתורה
הבן איש חי (פרשת שופטים אות כ"ב) חכם וזקן נושקות ידיו אין צריך לדחותן, ולהשיב פניהן ריקם, כי הנשיקה שעל גבי היד אינה דרך חיבה, שאין דרך חיבה אלא בנשיקה על הפנים וכדומה. ועוד שהנשיקה על יד החכם ניכרת שעושות כן לכבודה של תורה, כמו שנושקים לספר תורה.
בספר טהרת הבית (חלק א' עמוד ל"ט) כתב שבדורינו יש להחמיר גם בזה, וכדברי מהר"ח פאלג"י, וסיים, ואני נוהג כשמברך איזה אישה המבקשת ברכה, לתת ידי למעלה מראשה באוויר כדי שלא לנגוע בשערות ראשה, וזאת כדי לעורר ולחזק אמונת חכמים לנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה ובאמונה.
וכך למעשה צריך למנוע מנהג זה, כי כל נגיעה באשה שאינה אשתו, אסורה.
שמירת נגיעה בין אדם לארוסתו
דבר פשוט ואין צריך להזכיר, כי אסור לחתן לגעת בכלה כל נגיעה שיש בה חיבה או הנאה, אפילו בנגיעת יד בעלמא, אסור מדאורייתא, וכן אסור לגעת בה דרך הבגדים.
וכך הובא בחוברת וארשתיך לעולם (פרק ט' אות א') ששמע מהגרי"ש אלישיב זצ"ל שנגיעה חיבה במשודכת שלו, בהיהרג ואל יעבור.
נגיעה ללא כוונה, מותרת, מכל מקום יש להשתדל שלא יארע כן, מחשש לתקלה.
חז"ל אומרים מסכת סוטה (דף י"ז עמוד א') "איש ואישה זכו שכינה ביניהם", נמצא שהקשר שהנך בונה עם ארוסתך, הם הכלי והמשכן לקבלת פני שכינתו יתברך, אשר תשרה ביניהם על גבי הקשר הזה, כמה ראוי אם כן לבנות קשר נקי וטהור, שיהיה ראוי לקבלת אור פני מלך חיים, מלכו של עולם.
לעומת זו, מי שמתפתה להנהגות טבעית, שהיא בעצם אסורה לפי הלכה, הרי חוטי הקשר בינו לבין כלתו עלולים להיפגם על ידי העבירות רבות, ונמצא שהוא מסלק בידיים את בשכינה מבניהם, כמו אמרו בזוהר הקדוש (פרשת נח ע"ו) כי עניין עריות הוא דבר שהקב"ה מואס בו, יותר מן הכול, ובהגיע יום החופה, החתן והכלה מתפללים בלב נרגש להשראת השכינה בביתם הנבנה, אזי הקב"ה בודק עד כמה הם ראויים לזה, וכשאין שכינה אין כלום, וכי אדם יכול להבטיח לעצמו שלום בית, פרנסה, ילדים בריאים, וכדומה.
