מנהג ישראל תורה. עומק כה רב, מחשבה כה עמוקה יש בכל מנהג שנהגו בו אבותינו מקדמת דנא. הנה, שמיני עצרת, חג שמחת תורה. עושים שבע הקפות ומרבים בשמחה ובמשתה לכבוד התורה שאנו זוכים לסיימה ולהתחילה מחדש, ומוציאים ספרי תורה לרחובה של עיר בשמחת תורה ולהקפות שניות – ואף שמבואר בתלמוד הירושלמי שאסור להוציא ספר תורה מחוץ לבית הכנסת, וכן פסק בשולחן ערוך, ובזוהר הקדוש החמיר בזה מאוד, הרי לצורך שמחת תורה אין בזה חשש כלל וכלל. וכן פשט המנהג – ומנהג ישראל תורה.
וכן כתב המהרי"ק (שורש ט) בשם רב האי גאון, כי ביום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו'.
ואל יאמר האדם אין זה כבודי וכבוד התורה לרקד לפני העם כאחד הריקים, שהרי זה היה חטא מיכל בת שאול שהשיב לה דוד המלך ע"ה ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה: (שמואל ב פ"ו כב'). והביא ב"משנה ברורה" או"ח (תרסט, יא): דיש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב אצל דוד המלך ע"ה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'. וכן הובא בשם האר"י ז"ל ועוד העידו עליו שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה. וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כחו ע"ש.
ולכאורה יש להבין, מה שגדולי ישראל ותלמידי חכמים שתורתם אומנותם שזוכים לקיים בשלמות את הנאמר "ובהם נהגה יומם ולילה" או דוגמת האר"י ז"ל או הגר"א ז"ל שרקדו בכל כוחם בשמחת תורה הדבר מובן, פשוט וברור. שמי שבכל השנה עמל בתורה יומם וליל, אינו מבטל זמנו להבל וריק וכל מעייניו אינם אלא בתורה הקדושה, כי אז ביום הגיע שמחת תורה, וכשהוא מלא סיפוק מן הכמות והאיכות של לימוד התורה שלמד במשך כל השנה, הוא אכן רשאי ויכול לשמוח כדבעי, ואדרבה, אצלו זוהי שמחה טבעית, ומוצדקת.
אבל התמיהה היא על מי שלא זכה להיות בין חובשי ספסלי בית המדרש בקביעות, וכן אף על אלו שקבעו עיתים לתורה, אך זמן רב מזמנם הקדישו להבל וריק בביטול תורה, ולא יגעו ועמלו גם בזמנם הפנוי, על מה יש להם לשמוח ב"שמחת תורה"?
ידוע המעשה שבבית הכנסת בו התפלל ר' יהונתן איבשיץ זצוק"ל קנה את "חתן תורה" אדם שהוא רחוק מתורה כרחוק מזרח ממערב וכל השנה אינו קובע עתים לתורה. ואמר על כך הגאון הנ"ל, כמה ישר והגון החתן הזה שבכל השנה אינו מתראה עם כלתו.
והנה ידוע ומפורסם המדרש, שדרשו חכמים: "פרי עץ הדר" – אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים: – "כפות תמרים" – אלו ישראל. מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים: – "וענף עץ עבות" – אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה: – "וערבי נחל" – אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
ומה הקב"ה עושה להם? לאבדם אי אפשר. אלא אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו. ואם עשיתם כך, באותה שעה אני מתעלה. זהו שכתוב (עמוס ט): "הבונה בשמים מעלותיו" וכו' ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויים אגודה אחת שנאמר (בסוף הפסוק הקודם): "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהירם לישראל "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וגו' (ויקרא רבא ל).
וכך נפסקה הלכה בשו"ע או"ח (תרנא, יב): "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר" שכולן מצוה אחת הן.
כך גם עם ישראל כולו חטיבה אחת עם אנשים בעלי גוון שונים, ואף אלו הדומים לערבה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים הם חלק אינטגרלי מחטיבה זו, ובלעדם אין עם ישראל שלם. ודין "ישראל ערבין זה לזה" שנאמר על עם ישראל הינו שווה בשווה על כל אחד ואחד מישראל וכל אחד ערב לחברו, ואין הבדל מי מקבל הערבות או מי הערב.
ומעשים בכל יום שאין מקפידים על הערבה ביותר כמו שמקפידים על האתרוג שיהא מהודר ביותר, ואין זה נכון, שהרי גם אם יהיה האתרוג מהודר ביותר, הרי אם הערבה לא תהא כשרה כדין, לא יהיה שום ערך לאתרוג, וכפי שנפסק להלכה שכל אחד מהמינים מעכב את האחרים.
בדומה לכך מצאנו ב"קטורת" המורכבת מאחד עשר סממנים שבכולם יש ריח טוב מלבד "החלבנה" שעליו אמרו חז"ל שריחה רע, מכל מקום נאמר: "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה". גם ה"חלבנה" שריחה רע מהווה חלק בלתי נפרד מהקטורת ואם חיסר אותה מהקטורת חייב מיתה!
על פי הנאמר אפשר לומר שזו היא השמחה של אלו שלא זכו להמית עצמם באהלה של תורה ולא זכו לחבוש ספסלי בית המדרש ביום שמחת תורה. השמחה היא על עצם היותם חלק מעם ישראל, חלק מאותה חטיבה החייבת להישאר חטיבה אחת בכל מקרה, ואשר הם חלק מאותו עם שבו קדושים, צדיקים, ותלמידי חכמים אינם יוצאים ידי חובה ללא הערבה, ואף הם נזקקים לפשוטי העם כדי לקיים את המצווה כהלכתה,
ואפשר עוד שאמרו חז"ל שצבור שאין בו צדיקים, בינוניים ורשעים אינו נקרא צבור, וזה שאמרו "צבור" ר"ת צדיקים – בינוניים – רשעים.
וזו אם כן השמחה האמיתית של "שמחת תורה", בה שמחים כל ישראל ללא הבדל מעמדות, עדות וכו'.. אלא כולם כולם כאיש אחד בלב אחד כחטיבה אחת לאותו עם קדוש, לאותה תורה קדושה ולאותה ארץ נחלת אבות שעם ישראל קיבל במורשה. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.