וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (פרשת וירא יח א')
פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: (רש"י)
אברהם אבינו, זקן וחולה, ביום השלישי למילתו, יושב בפתח האוהל כשהוא מצפה לאורחים שיבואו, שיוכל לגמול עימם חסד גשמי ורוחני, להאכילם ולהשקותם וללמדם אמונת אלוקי עולם, ואז זוכה הוא לגילוי שכינה. והקב"ה מתוך אהבתו לאברהם הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יטרידוהו העוברים ושבים. אך למרות זאת ישב אברהם בפתח האהל כחום היום וכולו משתוקק לבואם של אורחים.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה: ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם, ומיד ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. כך מתארת התורה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו.
אך נשאלת השאלה מדוע אברהם אבינו שנהג ברוחב לב כלפי האורחים ונתן בשר בקר רך וטוב, חמאה וחלב בשפע, כשמגיע למים שהם המוצר הכי זול במכלול הכנסת האורחים של אברהם, דוקא שם נאמר יוקח נא מעט מים מדוע "מעט מים" ולא ביד רחבה?
ונ"ל עפ"י מה שפירש רש"י על הפסוק: "יוקח נא מעט מים.." על ידי שליח, והקדוש ברוך הוא שילם לבניו על ידי שליח, שנאמר, "וירם משה את ידו ויך את הסלע": מידה כנגד מידה.
הנה לנו כי בכל מה שנתן אברהם לאורחיו בעצמו, נתן ברוחב לב ובשפע, כמו שכתוב: ואקחה פת לחם, ואל הבקר רץ אברהם, ויקח חמאה וחלב. ואילו במים נאמר "יוקח נא"! על ידי שליח, לא על ידי אברהם עצמו.
בזה נלמד יסוד גדול, יכול אדם לעשות חסדים גדולים ולעזור לאחרים בהידור רב, אך זאת כל עוד הוא עושה זאת בעצמו ועל חשבונו, אך אם אחר עושה זאת אין אתה רשאי להדר במצוות על גבו וחשבון טירחתו של אחר, אשר על כן, בהכנסת האורחים של אברהם אבינו, כל מה שטרח בעצמו עשה זאת בשפע גדול ובהידור רב, כמו שנאמר: "ואל הבקר רץ אברהם, ואקחה פת לחם, ויקח חמאה וחלב", אבל בדברים שנעשו על ידי שליח ולא על ידי אברהם עצמו דוגמת המים, בזה נזהר אברהם אבינו ובקש רק לפי הצורך ולא הידר על חשבון אחרים, ולכן נאמר "יוקח נא מעט מים".
יש לדעת כי פעמים כוונת האדם כלה "לשם שמים"! אך אם זה בא על חשבון הזולת או נגד רצונו יתברך, אין לזה כל ערך.
כמו שמצינו מצינו בשאול המלך שחז"ל העידו עליו "בן שנה שאול במולכו" כבן שנה בלא חטא, וכשנצטוה למחות זרעו של עמלק, חמל על אגג בטענה שהוא מלך, ומצווים 'בכבודו, חמל על הצאן בטענה שיבואו לקרבן לכבוד השם יתברך. אך הקדוש ברוך הוא הענישו וקרע מלכותו ונתנה לרעהו הטוב ממנו.
פנינה הכעיסה את חנה בילדיה, וחז"ל בגמרא (בבא בתרא טז.): העידו שהתכוונה לשם שמים, כדי שתצטער חנה ותתפלל ועם כל זה נענשה: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה". ללמדנו שלא לחרוג מצווי השם יתברך, גם אם כוונתנו טהורה.
אדם עומד ומתעטף בטלית אך בהתעטפותו הוא מכה ומצליף בכל העומדים סביבו, ה"לשם שמים" יקרא זה? ויש מי שקם באשמורת הבוקר ובהשכמתו מעיר את כל בני הבית, ומצערם האם הדבר כשר ומותר??
ומאידך גיסא מצינו לאברהם אבינו עליו השלום, שנצטוה בפרשת העקדה "קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק" ולא הרהר ולא דבר מאומה, אלא השכים קום והלך לבצע ציווי ה' יתברך בזריזות, בחשק והתלהבות, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר"..
כמו כן מצינו במשה רבינו עליו השלום, שיכל לעכב מיתתו באם היה מעכב את מלחמת מדין, כי בזה היתה תלויה מיתתו, ועם כל זאת מיד קיים צווי ה' במסירות נפש.
ומסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל
שהתארח לשבת אצל ראש הקהל באחת העיירות שהיה גם עשיר גדול, לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית שהתקיימו ברוב עם, פנה הרב עם כל ראשי הקהל
וציבור מלויו לאוהל גדול שהוקם לכבודו של הרב לסעוד את סעודת ליל שבת, לאחר הקידוש הביאו לרב קערה גדולה מליאה מים בשפע לנטילת ידים, עמדו כולם והביטו על הרב כדי ללמוד ממנו כיצד צריך ליטול ידיים בהידור רב, אך הופתעו לראות את הרב נוטל ידיים בצמצום כפי ההלכה ולא בהידור רב כמופיע בהלכה.
ראה הרב את תמיהתם והסביר, בביתי שלי בו אני דואג להביא את המים בעצמי אני נוטל ידיים בשפע ובהידור רב, אך כאן שאני אורח ואת המים מביאה המשרתת מהבאר הנמצא במרחק וסוחבת את דליי המים בשארית כוחותיה, אין אני רשאי להדר במצוות על חשבון טרחתה של המשרתת.
כך היא דרכו של אברהם אבינו ע"ה.
מסופר על ה"חפץ חיים", זכר צדיק לברכה, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו. כשחזרו מתפילת ערבית בבית-הכנסת, הזדרז ה"חפץ חיים" והחל עושה את הקידוש והקדמותיו במהירות, רבה, ללא כל ניגונים מיוחדים כדרכו בקודש.
התפלא מאוד האברך המארח, אולם תיאר לעצמו שרבו תשוש ורעב מן הדרך, ולכן הוא מזדרז,
אולם "מסכת ההזדרזות" לא הסתיימה. מיד בסיום הקידוש הזדרז ה"חפץ חיים" ליטול ידיו ולאחר ברכת "המוציא" זירז את המשרתת להגיש את המנה הראשונה.
מיד בסיומה שר ה"חפץ חיים" שיר אחד וביקש כבר את המנה השניה. אמר דבר תורה קצר בשולחן, ומשם הזדרז ליטול מים אחרונים ולברך ברכת המזון.
האברך ובני ביתו היו המומים מפעולותיו של אורחם הקדוש. אותו אברך, שהיה רגיל לפאר את שולחן השבת בזמירות, שירות ותשבחות, דברי תורה ונועם במשך מספר שעות, סיים את סעודתו בזמן קצר ביותר כשעל הכל משגיח ה"חפץ חיים" עצמו.
האברך המופתע לא אמו דבר, אולם פניו אמרו תמיהה רבתי.
שאלו ה"חפץ חיים": "מדוע פניך כך?"
האברך נזהר מלומר דבר שלא צריך לומר, אלא מרוב הפצרותיו של ה"חפץ חיים" החליט האברך לשאול במשנה זהירות ועל מנת ללמוד ולהבין פשר הזדרזות הרב בכל סדר הסעודה והקידוש.
חייך ה"חפץ חיים" וביקש שיביאו אליו את המשרתת מהמטבח. אמר לה הרב: "תסלחי לי, בבקשה, על כל ההזדרזות בסעודה ולכך שהטרחנו אותך רבות בהבאת והגשת המאכלים."
אמרה המשרתת: "אין הרב צריך לבקש את סליחתי. מודה אני לכבוד הרב על כך ומי ייתן והיית כאן בכל שבת!"
שאלה ה"הפץ חיים": "ומדוע!"
ענתה המשרתת: "כבוד הרב, נשואה אני ושבעה ילדים יש לי, ובכל ליל שבת אני מצויה בבית האברך. ובכל ליל שבת הסעודה כאן מתארכת שעות רבות ואני מגיעה לביתי מאוחר מאוד. בעלי והילדים כבר נרדמים כל אחד במקומו לאחר שסעדו את סעודת השבת ללא אם המשפחה. וברוך ה', השבת אני אזכה סוף סוף להגיע הביתה בשעה סבירה, עת כולם ערים ולאכול איתם את סעודת השבת."
פנה ה"חפץ חיים" לתלמידו. ואמו לו: "כעת מובן לך מדוע הזדרזתי!
"ועמך כולם צדיקים" ומתנאים לפני הקב"ה במצוות ומחפשים להדר ולעשותן כדת וכדין הלכה למעשה בתוספת ריקוד ושמחה. אולם ממעשה זה יש ללמוד: אדם הרוצה להדר ולהאדיר במצווה, יעשה זאת, אולם, לא על חשבון האחר, לא על חשבון בני ביתו והסובבים אותו.
כל מצווה שתיעשה חובה שתיעשה ללא טרחה וללא הטרחת הזולת על ידינו ובכך תהיה רצויה ומקובלת יותר לפני הקב"ה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
