לראות נכון

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שלח לך יג. ב')

שלח לך. לדעתך (סוטה לד:), אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב), כמו שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו' (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (במ"ר טז, ז-ח): (רש"י)

"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג) "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י)
משה רבינו שלח מרגלים לתור את הארץ. הם סיירו אותה במשך ארבעים יום, וכשחזרו משליחות זו אל העם המצפה לשמוע מה בפיהם, מה הם אומרים?
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה: אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם: עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן: והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו: ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם: (במדבר יג. כח' – לג')

מלבד שניים מן התרים את הארץ, כלב ויהשוע שצווחו כנגדם ואמרו: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה": (במדבר יג. ל') אך קולם היה כקול קורא במדבר ולא נשמע שכן מיד לאחר מכן נאמר: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא: (שם יד. א')
ואף ה' חרה בעם, ונגזרה עליו גזירה נוראה: אינכם רוצים להכנס לארץ – השארו כאן, במדבר! "במדבר הזה יפלו פגריכם… במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה" ארבעים שנה שהו בני ישראל במדבר, עד תום כל הדור ההוא. (במדבר יד. כט' – לד') ארבעים שנה זכרו בני ישראל בצער ובחרטה את אותו מאורע, את נסיון הנפל של שיגור המרגלים.

ותמוה הדבר, מדוע חרה אף ה' בעם, והענישם בעונש כה חמור, "במדבר הזה יפלו פגריכם… במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה". מה ואיך היו צריכים עם ישראל לנהוג במצב כזה שעשרה אנשים צדיקים מספרים להם את האמת, את שראו בעיניהם? וכפי שמעיד עליהם הפסוק: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג) "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י) מול שניים שאף אמנם גם הם צדיקים, הלא הם: כלב ויהושע שאומרים: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה": והלא קיימו את שנאמר בתורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"?! (שמות כג, ב)

התשובה לכך פשוטה וברורה:

מתי יש לנהוג על פי הכלל "אחרי רבים להטות" כאשר אדם נמצא בספק, אך אם וכאשר הדבר ברור אין מקום לנהוג על פי כלל זה.
במקרה דנן מטרת יציאת עם ישראל ממצרים היא להביאם אל הארץ המובטחת לאבות הקדושים, ארץ זבת חלב ודבש, לכן אין ספק שהקדוש ברוך הוא שהוא הכל יכול יקיים הבטחתו וידאג לכך שעם ישראל יגברו וינצחו את כל העומד בדרכם, לכן אין כאן צד של ספק כלל וכלל וממילא אין לסמוך על הכלל "אחרי רבים להטות".

ולכשנתבונן נראה שאכן נכון ואמת שהמרגלים אמרו את שראו, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילדי הענק ראינו שם: עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן: …הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם: (במדבר יג. כח' – לג')
הכל נכון! אך טעותם היתה בזה שחיוו דעתם ואמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו": ובכך קבעו עובדה שלא ניתן לכבוש את הארץ. ובזה טעו, כי מי ביקש מכם חוות דעת אם נכבוש את הארץ או לא, אם נוכל לנצח או לא. כלום היד ה' תקצר?
כל מטרת שליחותם היתה מוגדרת מראש על ידי משה רבינו, "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב: ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים: ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין…: (שם יג. יח' – כ') ותו לא!

ועוד תמיהה גדולה ביותר על אותם אנשים צדיקים של אותו דור, דור דעה, שהגיעו לידיעה ולהכרה של מציאות ה' יתברך, שמעו מפי הגבורה "אנכי ה' – ולא יהיה לך", הגיעו להכרה ברורה כי: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה) אין שום כח בעולם חוץ ממנו ית', ניסי ניסים ראו יום יום. כלום שכחו את גדולותיו ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, כיצד היטל בפרעה ובכל מצרים, כיצד הכניעו את עמלק, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ועוד ועוד. אם כן מהיכן נבע הפחד שלהם מאותם אנשי מידות, מאותם נפילים בני הענק? איך טעו טעות גדולה וחמורה כזו?
ויתכן לומר כי בפרשה זו פרשת המרגלים נאמר בתחילתה: "שלח לך אנשים ויתורו" ובסיומה של פרשתנו נאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.." (שם טו. לט') שני צדדים לדבר.
המרגלים נשלחו לתור את הארץ, לראות ולבדוק כפי שהנחה אותם משה רבינו ע"ה. "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב: ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים: ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין…: (שם יג. יח' – כ') ותו לא!

אך הם טעו ועברו על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". (שם טו. לט') אחר שריגלו את הארץ, ראו מה שראו, מילאו את משימתם, היו אמורים להעביר אינפורמציה יבשה בלבד, אך הם נטלו לעצמם כוח שיפוט והחלטה ואמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו": והתוצאה לכך היא: "אשר אתם זונים אחריהם". תפקיד העיניים הוא לצלם, לראות בלבד, לא להחליט ולשפוט אם מותר או אסור. אם כן עיניהם הטעתה אותם, דוגמת מה שמצינו שנאמר בקרח, "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו"!

מכאן נראה כמה שהאדם יכול לטעות ולהטעות, אם לא יפקח את עיניו לראות נכונה את אשר לפניו, וכדברי הפסוק (הושע י"ד, י) "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". באותו דבר שהצדיק מרגיש את יד ה' הפועלת לטובתו, בזה עצמו מוצא הרשע את הרע כאילו שרעה עומדת לפתחו, דבר שגורם לו להיכשל.

נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה מוחשית ובולטת אצל המרגלים, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר. כי באותה שליחות של המרגלים, היו הם עדים לניסי ניסים שנעשו איתם להנאתם ולטובתם, ובמקום להודות ולשבח למי שאמר והיה העולם, ולמי שעשה איתם ניסים ונפלאות, הם כפרו בטובתו, ולא רק שכפרו בטובתו, אלא שפירשו אותה בצורה משובשת ומוטעית, שכאילו הכל נעשה לרעתם, דבר שדרדר אותם למי תהום עד כדי כפירה.

וכמעשה שמספרים – על שני בני אדם, שעמדו בחצר, ותוך כדי שהיו משוחחים ביניהם, ראו איזה שהוא יצור שחור על גזעו של עץ. וכאן התעורר ויכוח לוהט ביניהם, מהי זהותו של אותו יצור? האחד טען בלהט רב, שהמדובר הוא בחתול שחור, והביא לכך ראיות. ולעומתו, גם חבירו לא טמן ידו בצלחת והיה פשוט וברור לו, כי המדובר הוא בעורב שחור. ובלהט לוהט, הוכיח בראיות הנראות כחותכות וברורות, כמה שהוא צודק.
תוך כדי ויכוחם של השניים, פרש אותו יצור כגפיים והתעופף לו לשמים. האדם שטען כי המדובר בעורב שחור, הפנה מבט של ניצחון לעבר רעהו, כממתין להודאתו. אך חבירו במקום שיודה, נשא קולו בהתפעלות ובהתרגשות ואמר: הראיתם איזה נס התרחש לנגד עינינו, הראיתם איך שהחתול פרש כנפיים והתעופף לו כאחד העופות. –
הרי לנו, שגם במצב שכל דבריו של אותו ברנש הם, "עורבא פרח", בכל זאת, הכבוד העצמי והמדומה, מונע בעדו להודות באמת.

"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"

מידי פעם בפעם שלא ברצונו היה רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל מתווכח עם שרי המלך שהיו מקנטרים אותו ואת אורחות חיינו.
באחת הפעמים פנה אליו אחד הכמרים ושאלה בפיו, למה אתם עוברים על מה שכתוב בתורתכם, שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות פכ"ג, ב): ובהיות שהרוב ביושבי תבל הם נוצרים, ואתם היהודים רק מתי מעט, אם כן למה לא תעזבו את דתכם ותלכו אחרי הרוב?
כמובן שכל היושבים שהיו שונאי יהודים לא קטנים, הצטרפו במקהילה לאותו כומר, וטענו בלהט כמה שהוא צודק.

המלך שהיה נוכח שם, על אף שהוקיר את רבי יהונתן ואת חוכמתו, דרש הסבר מרבי יהונתן על טענה זו הנראית כטענה חזקה.
רבי יהונתן שמע את הבקשה ואמר למלך; תן לי זמן למחשבה ואשיב לך תשובה על השאלה. וזו היתה אחת הפעמים הבודדות שהשתהה בתשובתו.
תוך כדי שיחתו עם המלך, ביקש רבי יהונתן לצאת עמו לבוסתן המקיף את הארמון, כי יש לו דבר מה לדבר ולשוחח עם המלך, וגם ביקש שהשרים והכמרים יתלוו אליהם, ומיד נתן המלך פקודה שכל הנוכחים יתלוו אליהם לאותו טיול.
בהיותם מטיילים בשבילי הגן, פתאום נעצר רבי יהונתן, והרים את עיניו השמימה וכאילו רואה דבר מה, ועשה את עצמו כמתרכז ריכוז מוחלט, כאילו שהוא מרחף ומדבר עם עצמו: הנה אני רואה אחד, והנה השני והנה השלישי ואיזה כנפיים ואיזה מחזה מרהיב. וכך המשיך בדברים לא ברורים ולא מובנים.
פתאום נעצר ופנה למלך; אדוני המלך האם רואה אתה את המחזה מלוא ההוד שאני רואה? האם ראית את הדמויות של המלאכים את גודלם ואת מראיהם? המלך שבדרך כלל לא היה מהסס ולא היה מטיל ספק בדברי החכם היהודי, הידוע בשכלו הזך, ללא כל דמיונות ומעשה תעתועים. גם הפעם נסחף אחר ההתלהבות של החכם היהודי ופלט, אכן כן, אני רואה משהו כדמוי של מלאכים, ולאט לאט נסחף ואמר בהתלהבות שהוא רואה הרבה מלאכים.
יתר השרים שבין כך היו בעלי דמיון מפותח, לא טמנו ידם בצלחת, ומיד נתנו חיזוק למה שראה המלך והחכם היהודי. וכל אחד התחרה עם חבירו, על גודל המחזה ועל גודל הזכות לראות מלאכים. והגדילו לעשות הכמרים, שבהתלהבות מרובה הכריזו באוזני השומעים, על אלפים ורבבות של מלאכים שניגלו לעיניהם, מלאכים לבנים וצחורים.
לשעה זו ולעת כזו המתין רבי יהונתן, ומיד פנה בלחישה למלך: אדוני המלך, הנני להודיע לך שאני לא רואה שום מלאך ואפילו לא דמיון של מלאך, ואפילו לא כנף אחד מכנפיו, יעצור אדוני המלך ויאמר את האמת; האם אתה באמת רואה מלאכים?
כאן גילה המלך את מצפוני לבו, שאכן הוא לא ראה שום מלאך, ורק מהבושה אמר את מה שאמר.
אדוני המלך, פנה רבי יהונתן למלך: מה שראינו עתה, זה הדבר היכול ליישב לך את השאלה של אותו הכומר , למה אנחנו היהודים לא הולכים אחרי הרוב, וכי לא נוכחת עתה כמה שרבים רבים, נסחפים אחרי חבריהם, בלי לדעת מה שהם עושים. האם בגלל שרבים מדמיינים, אנו צריכים לאמץ את דרכם המוטעת?
לשאלתך המלך, למה באמת אנחנו לא הולכים אחרי הרבים, התשובה היא: מתי הולכים אחרי הרבים, זה רק כשיש לנו ספק, ולא יודעים מהי דרך האמת. ואז הרבים מבררים לנו את הדרך שיש ללכת בה. אך דבר הברור לנו, מאז מעמד הר סיני, איך שדרכנו אמת ותורתנו אמת, א"כ מה יעלו ומה יורידו הרבים. – וכך הצליח רבנו יהונתן בחוכמתו לסתום את פי המקטרגים על עם הקודש.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.