אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (פרשת ויקרא א. ב')
בספר ליקוטי "אנשי שם" כתב טעם מדוע אין מביאים קרבן מן הדגים? ידועה שאלת הקדמונים בעניין הקרבנות, אם האדם חטא בהמה מה חטאה?
הנה בתפילת מוסף של ראש השנה אומרים: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם… כי זכר כל היצור לפניך בא". ומה העניין לפקוד את כל היצורים שהיו בעולם וכבר מתו?
אלא שבראש השנה ספרי חיים ומתים נפתחים לפני הקב"ה ומעיין בדינם, איזה נשמות יזכו לחיי נצח ואינם צריכים לשוב לעולם הזה בגלגול. ואיזה נשמות צריכות להתגלגל לעולם הזה אם בדומם, או צומח, חי, או מדבר, כל נשמה ונשמה על פי דינה, וכל זה כדי לזכך ולברר אותה נשמה כדי שתגיע לתיקונה לזמן שקבע ה'.
ובתום בירור, זיכוך ותיקון הנשמה, אזי יבוא הניצוץ ההוא לאיזה צדיק שאוכל בקדושה ובטהרה ומברך בכוונה על מאכלו, ועל ידי זה הוא משלים ומתקן את הנשמה המגולגלת בה. אך אם יבוא המאכל לאדם רשע ח"ו, אזי לא די שאינו מתקנו אלא עוד מקלקלו שנופל מחדש לאיזה דבר להתגלגל שוב.
על פי זה נבין את שאמרו חז"ל: (פסחים מט.) "עם הארץ אסור לו לאכול בשר", כיוון שאוכל בלי ברכה, וממילא לא רק שלא מתקן הניצוץ שנתגלגל במאכל אלא עוד מקלקלו. ואפילו תלמיד חכם והוא רשע אסור לו לאכול בשר, כי אין בו כח לברר ולתקן באכילתו.
והנה הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מזמין לחוטא בהמה שמגולגלת בה נפש שחטאה גם באותו חטא, וכאשר מקריבה האדם לקרבן וחוזר בתשובה, בזה יש תיקון לשניהם גם יחד, וזה שאמר הפסוק: (תהלים לו) "אדם ובהמה תושיע ה"'. שבעצם הבאת הבהמה כקרבן לחוטא הרי שיש תיקון גם לבהמה עצמה כיוון שמגולגלת בה נפש שחטאה אף היא באותו חטא, ואם כן לא קשה כלל אם אדם חטא בהמה מה חטאה.
וכתבו המקובלים כי רוב נפשות הרשעים מגולגלים הם בבהמה חיה ועופות, אולם נפשות הצדיקים שפעמים חטאו חטא קל, ואינם צריכים תיקון גדול, לכן אינם מגולגלים בבהמות וחיות שצריכים צער השחיטה, אלא מגולגלים הם בדגים שאינם צריכים שחיטה וכפי שכתב בזוהר הקדוש (פרשת שמיני). על פי הנאמר יובן מדוע אין מביאים קרבן מדגים.
וכתב הרב הקדוש בספר "שני לוחות הברית" וז"ל: "האוכל מהדברים המותרים והכשרים, וכוונתו לשם שמים, כדי שיהיה גופו בריא וחזק לעבודתו ית', וגם נותן מלחמו לדל, אזי יש במאכל זה צד קדושה ונפשו תשבע ותהנה מאכילה זו. וזה שאמר הכתוב: 'צדיק אוכל לשובע נפשו'.
סיפר הבעל שם טוב הקדוש לנכדו
שהביא את הדברים בספרו "דגל מחנה אפרים" (פרשת עקב) בני עיר אחת שאלו במכתב להרמב"ם מה המקור לאמונת תחיית המתים, שליבם מפקפק בה. הם הוסיפו וכתבו, שהראיות שחז"ל מביאים מן הפסוקים – ניתן להבין את הפסוקים גם אחרת, והם מבקשים ראיה ניצחת.
הרמב"ם לא רצה להשיב להם בעצמו, והורה לתלמידו רבי שמואל אבן תיכון שישיבם לאמר: דעו, שמהמאכלים שהאדם אוכל מתהווה דמו, והדם מגיע ללב, ומשם למוח. לכן, מי ששומר עצמו ממאכלות אסורים, הדם שלו צלול וטהור, ויש לו לב טהור ומוח טהור, והאמונה הזכה מתיישבת בליבו ובמוחו. אבל, מי שנטמא במאכלות אסורות הדם שלו נעשה עכור, ליבו אטום ושיכלו חשוך מלקבל את אור האמונה והדביקות בבורא, ונופלים במוחו ובליבו כל מיני ספיקות ופיקפוקים.
לכן, התנאים והאמוראים שמרו עצמם שלא להתגאל במאכלות אסורים, ועל ידי כך זכו לרוח הקודש, לפרש את הפסוקים בדרך האמיתית וללמוד מהם את כל הלימודים הנצרכים, ולהתקשר בבורא בדביקות נפלאה. ואתם, שנפלתם לספיקות, ואינכם רואים שהכתובים מנבאים לנו על תחיית המתים, ושכל דברי חכמים כשלהבת אש – ודאי נטמאתם ונטמטם במאכלות אסורים, ומשם נטמא ליבכם ומוחכם, ואין לכם תקנה, כי לא תוכלו לקבל את האור הגדול ומתיקות נופת צוף דברי חז"ל!
והאר"י הקדוש ביאר מה שפעמים רואים איש צדיק וחסיד שנהפך לאיש רשע ובעל עבירות רח"ל, ללא כל סיבה הנראית לעין, עד שהאדם בעצמו תמה איך פתאום נהפך לאיש אחר?!
אלא, לפי שאכל איזה מאכל שהיה בו חלק מחלקי הרע או נפש רשע בגלגול, וכאשר נכנס בו נפש רע בגופו התגבר בו הרע ונהפך לאיש רשע.
ובזה יובן מה שנאמר בחז"ל על רבי יוחנן שהיה כהן גדול שמונים שנה, ונכנס לפני ולפנים ואם שרד שמונים שנה ונכנס בשלום ויצא בשלום, ודאי שהיה צדיק גדול, אם כן איך אירע שלאחר שמונים שנה של צידקות, פרישות וטהרה נהפך לצדוקי וכפר בתורה שבעל פה?
זה שאמר האר"י ז"ל, חלק הרע הקשה שהיה במאכל שאכל ר' יוחנן, חילחל בו ובנשמתו וגבר על כל הטוב שהיה בו וגרם לטומאתו.
נוראים הדברים! כמה יש להזהר שלא להטמא במאכלות אסורים, כמה יש להקפיד על הכשרים מעולים! אוכלים פה ושם, ומרעילים את הנשמה. ומבלי משים מעמעמים את האמונה, מחשיכים את הרגשות, מאמצים השקפות זרות – ומי יודע לאן זה יוביל!
נשמור בהקפדה על השולחן היהודי – ונחזיר לעצמנו את הנשמה היהודית. במלא אורה, זיוה וזהרה!
בספר 'מעשה ניסים' מסופר על רבי יעקב אבוחצירא זיע"א. באחד הביקורים שלו אצל אחד מתלמידיו, שהה שם עד יום חמישי והיה בדעתו ללכת לעירו לקראת שבת, הפציר בו תלמידו שישבות אצלו בשבת וכל הפצרותיו עלו בתוהו. והנה ברגע האחרון שינה את דעתו והחליט להישאר אצלו ביום השבת, מחמת מעשה שהיה עמו.
בעת שישב לאכול לפני גמר הסעודה, בא גדי אחד מעדרו של בעל הבית קפץ על שולחנו של הרב, ושם פניו נגד פני הרב, בעל הבית רץ להוציא את הגדי החצוף, אך רבי יעקב לא נתן לו, ואמר הנח לו, הסתכלו כמה רגעים זה בזה, אמר הרב לגדי – לך עם הצאן ועשיתי כדבריך, תיכף ומיד ירד הגדי מהשולחן וחזר למקומו.
אז אמר רבי יעקב לתלמידו כעת מוכרח אני להישאר כאן בשבת, בתנאי שתשחט את הגדי הזה לסעודת שבת, וכך היה, שחטו את הגדי כדת וכדין עם כל הכוונות שצריך בעת השחיטה, ואכלו את בשרו בסעודת השבת. בחצות ליל שבת שכולם נמו את שנתם, שמע בעל הבית מישהו מדבר עם רבי יעקב כמה מילים ומסתלק. בקומם בבוקר שאלו תלמידו, מי הוא שדיבר עם רבינו בחצות הלילה? ענה לו רבו, הייתה זו הנשמה שהתגלגלה בגדי, וכה אמר לי: כשם שתקנת אותי והשבתני למקומי בגן עדן, כן יוסיף לך ה' גדולה על גדולתך, ותזכה לאריכות ימים.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
