וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ: (שמות כב. ל)
אומר רש"י: ואנשי קודש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
"ואנשי קודש תהיון לי", דורש הקב"ה מאיתנו בפרשתנו.
איך מתמצתת התורה את כל חיי האדם, אל כל דרישותיה ממנו, בשתי מילים! אין התורה תובעת מאיתנו להיות מלאכים צחים וזכים, להימנע מתענוגות ולהתנזר ממעדנים. אינה תובעת מאיתנו להיות רובוטים מתוכנתים, נטולי רגשות ויצרים. לא ולא, היו "אנשים" – אבל "אנשי קודש": מעודנים יותר, נעלים יותר, טובים יותר! תאכלו לשובע, כאוות נפשכם – אבל בנטילת ידים וברכה, בהקפדה על הכשרות והלכות סעודה, וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר. היפוכה של המתירנות הרומסת כל גבול, שועטת במדרון התאוות בלא מעצור, בלא רסן, לריסוק ורבדון. היפוכה של שבירת המסגרות וההפקרות הפוגעת בראש ובראשונה בנערים עצמם, הורסת את הרגשות הנאצלים, את המידות הטובות, גורמת לתהייה ואובדן דרך, כהות רגש ושיממון, ומכאן קצרה הדרך לחיפוש פורקן אסור ומסוכן.
זה שאמרו במדרש: "שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את התורה? לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם!"
ביאורם של דברים: לפעמים הרמזורים מעצבנים, קוטעים את רצף הנסיעה, כופים המתנה, נראים כמטרד. אבל כשיש שיבוש והרמזורים אינם פועלים, איזה פקק נוצר. הצפירות מחרישות אוזניים, הכל קצרי רוח וחסרי אונים, ואז מבינים את תועלת הרמזורים!
כך התורה, מצוותיה כחוקי התנועה. מטרתן לנווט את חיי האדם והקהילה בדרך הטובה והרהוטה. אשרי המשתלב בהם וזורם עימם, דרכו סלולה ובטוחה. אל לנו לראות בחוקי התורה מגבלות, כפי שאיננו רואים את חוקי התנועה כמגבלות. לטובתנו נחקקו, ולטובת כלל הנהגים. אף חוקי התורה כן: "ואנשי קודש תהיון לי", המצוות לא נועדו לעשות אותנו מלאכים, אלא בני אדם טובים יותר ומאושרים יותר!
על כן ציוותה אותנו התורה: וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי!
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ:
ובמה זכה הכלב שאת כל הטרפות יתנו לו עד סוף כל הדורות?
שתי סיבות נאמרו בסיבת הדבר. ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא, ז.), אמר הקב"ה תנו לו שכרו (מכילתא פ"כ): על הסיבה הזו כתב המלבי"ם: "ואף שבעלי החיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה: תן לו שכרו, שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה', שכל שכן שיש שכר ועונש לאדם שהוא בעל בחירה".
הסבר אחר מוצאים אנו בפירוש אבן עזרא: "שהוא (הכלב) שומר שורך וצאנך". ואת הדבר מבאר בהרחבה בספר חסידים: "מאחר שהכלב מסר נפשו על הטריפה כשבא הזאב לטורפה, לא תהיה כפוי טובה כנגדו, כשיהיה לך טריפה שתשליכהו אליו, בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה, והוא עוד ממשיך לשמור את האחרות".
בהתנהגותו של הכלב שלא חרץ את לשונו משתמש החתם סופר בהסברת המסופר במסכת ב"ב (ח א) שרבי פתח אוצרו בשנת בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, אבל עמי הארץ אל ייכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: קרית? אמר לו לאו, שנית? אמר לו: לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב.
שואל החת"ס: למה המשיל עצמו דווקא לעורב ולכלב? ותשובתו היא שרבי לא רצה לזון עמי הארץ מפני שאין להם חלק בתורה, אבל באמת יש גם לעם הארץ זכות בתורה במה שמחזיקין תלמידי חכמים, ועץ חיים היא למחזיקים בה, וגם אותם שאינם ממחזיקי תורה יש להם זכות במה ששותקים ואינם חורצים לשונם לדבר עתק בגאווה ובוז על תלמידי חכמים. והנה העורבים היו מביאים בשר ולחם לאליהו, והכלבים לא חרצו לשונם לבני ישראל וזה נחשב להם לזכות ששכרם להשליך להם הטרפה, ולזה רמז רבי יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש.
ולא רק הכלבים קיבלו שכר אלא אף הצפרדעים קיבלו שכר על זה שנכנסו במכת הצפרדעים לתנורים ויצאו חיים ממצרים.
השכר של מי גדול יותר של הכלבים או של הצפרדעים?
ודאי של הכלבים! הכלבים בסך הכל שתקו, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, הכלבים לא נכנסו לתנורי אש ובכל זאת קיבלו שכר כזה גדול שאת כל הנבלות והטרפות עד סוף הימים יתנו להם.
למה באמת זכו הכלבים יותר מהצפרדעים?
ללמדך שלסגור את הפה זה יותר קשה מלהיכנס לתנור בוער, לכבשן האש!
לסגור את הפה ולא לדבר לשון הרע, לא לדבר בגנות שום אדם, זה קשה יותר מלהיכנס לכבשן האש. להיכנס לכבשן האש אחרי דקה או שתיים נגמר הסיפור, אבל לחיות שבעים, שמונים שנה ולא לדבר לשון הרע ורכילות זה קשה יותר
זאת ועוד: אדם צריך שתהיה לו הכרת הטוב. להחזיר טוב למי שעשה איתנו טוב לא תמיד אנחנו מסוגלים ויכולים, אבל לפחות להכיר טוב למי שעשה עמנו טובה. כמה אדם צריך להכיר טובה לאשתו על כל מה שעושה למענו ועל גידול הילדים. כמה האשה צריכה להכיר טובה לבעלה שעומל קשה ונלחם כדי לפרנס את הבית
רבי ישראל גרוסמן זצ"ל אביו של הרב דוד גרוסמן נפטר בשיבה טובה, קרוב למאה שנה היה בפטירתו. כשהיה בן תשעים ושבע הוא אושפז בבית החולים והיה בטיפול נמרץ תקופה ארוכה. בניו ונכדיו בתורנות השגיחו עליו מידי יום בבית החולים
יום אחד שאל אותו אחד מנכדיו שישב לידו בבית החולים, סבא, איך אתה מרגיש? אמר לו הסבא. דבש! מה דבש סבא, אתה בטיפול נמרץ וכולך מחובר למכונות וצינורות ואתה אומר דבש?
דבש ר"ת דיינו במה שיש
אמר הסבא לנכדו בא ואספר לך נכדי היקר.
הכרתי אברך בשם ינקי שעשרים שנה לא היה לו סלון בביתו. מה שהיה לו זה שולחן ושש כסאות עליו אכלו בימי חול, בשבתות ובחגים. עליו ישבו מידי בוקר ושתו יחד נס עם חלב.
יום אחד הוא מקבל טלפון מהדוד שלו מסביון. הדוד אמר לו ינקי, הדודה שלך צבעה את הסלון והספא לא מתאימה לצבע, לא בא לה טוב בעין, היא רוצה להחליף את הספא וחשבתי היות ואתה אברך אעביר לך את הספא. הספא הזו יקרה מאוד קנינו אותה לפני שנתיים היא מעור מיוחד, עלתה לנו 40.000 שקלים.
אמר לו ינקי האברך, דוד, מה אומר לך ממש תודה שאתה חושב עלי אבל אני לא יכול לקחת אותה, אין לי כסף להובלה.
אמר לו הדוד, מה הכתובת שלך בבני ברק.
בתוך כמה שעות הספא היתה בביתו של האברך
התרווח האברך על הספא ואמר לאשתו, רעייתי, בבקשה תכיני איזה נס ובואי נשתה יחד על הספא. תראי מה זה ספא, כולו אומר כבוד. עד שהיא מכינה את הנס הוא מגלה שבידית של הספא יש שריטה קלה.
האם יש מצב שהוא יתקשר לדוד להתלונן על השריטה? דוד זה סלון זה? יש בו שריטה, מה שלחת לי?
אמר הסבא לנכד, הקב"ה נתן לי 98 שנים של חיים, זכיתי לבנים ובנות שיחיו, לנכדים ונכדות. כל יום שאני חי ונושם זה מתנה מה' יתברך. כשיש כמה שריטות קטנות אני יכול לבא בתלונות? הכל ב"ה דבש!
מטבע האדם להסתכל על מה שאין ולא להסתכל על מה שיש. אדם צריך להתרגל לראות את רוב הטובות שהקב"ה מרבה עליו, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. ואז יגיע להכרה כי טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות.