וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (פרשת קורח טז. ג')
קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: (ספורנו).
מעשה בעשיר גדול
מעשה בעשיר שכגודל עושרו כן גודל קמצנותו, כילי היה קפוץ יד ולב. ביתו ריקם, רק שתי קערות עץ לו ולאשתו, שתי כפות שני מזלגות ושני ספלים שחורים משחור.
יום אחד מצא את אשתו בוכה הוריה הודיעו שיבואו לביקור ואין כוס וצלחת עבורם. "מנעי קולך מבכי" הרגיעה ברוחב לב: "פלוני נדיב הוא ומשאיל כלים לשמחות אם ביקור הוריך שמחה לגביך, אשאל ממנו ביד רחבה ואגדוש את הבית בכלים נאים המרחיבים דעתה של האשה" שמעה ונתרצתה.
הלך למשאיל הכלים וגדש ארגז בכלים יקרים ונאים. חתם על כתב התחיבות לשלם דמי כל כלי שישבר ושאל: "כיצד אשא את הארגז לביתי"? ענהו: "בככר העיר תמצא את יוסף הסבל תמורת פרוטות מעטות ישא עבורך את הארגז".
התחלחל לשמע ההוצאה הגדולה, אך מה יעשה והארגז כבד מנשוא? הלך לשוק ופגש בסבל. "רואה אני שאתה עומד מובטל והבטלה אם כל חטאת" הוכיחו על פניו: "בביתו של פלוני יש ארגז, אם תיאות לשאתו לביתי, אשיא לך שלש עצות יקרות מפז". סקרונותו של הסבל התעוררה; "הבה ואשמע".
"לא כן" אמר הכילי אשר נהג חסכנות אף בעצותיו: "תישא את הארגז ואני אלך לצידך בשליש הדרך אשמיעך את הראשונה, בשליש השני את השניה ובפתח ביתי את העצה השלישית".
אמר הסבל בלבו: 'הן בין כה וכה מובטל אני היום מי יודע אולי עצותיו טובות ונכוחות, יקרות מזהב ומפז". הסכים להצעה, הלך עמו לבית המשאיל ונאנק בנשאו את הארגז הכבד. הלך כפוף תחת משאו והכילי פוסע מעדנות לצידו שמח וטוב לב על הפרוטות שחסך.
אמר הסבל: "דומני שהגענו לשליש הדרך". "אכן" אישר הקמצן בזחיחות דעת:
"הנה עצתי הראשונה; אל תתפתה להאמין לעולם, שהליכה ברגל דומה לנסיעה". בהנאה ציין לעצמו שהסבל הגיב בדומית מבוכה מצחו נחרש קמטים כשהשתדל לרדת לעומקה של העצה, בלא הצלחה.
"עברנו שליש נוסף" אמר לבסוף. "אכן כן" הסכים הכילי: "עתה הסכת ושמע; אל תאמין לעולם, שהרעב דומה לשבע". נהנה בראותו שהסבל אינו מגיב אין ספק, קמצנותו השתלמה.
"הנה הגענו" אמר: "אם תעלה את הארגז לקומה הרביעית בה אני גר, אעניק לך את העצה השלישית". בכך אפרע את דמי הסבלות בשלימות.
בלא אומר ודברים החל הסבל לפסוע במעלה המדרגות העקלתוניות, קומה אחר קומה, עד שהגיע לקומה הרביעית כשהוא נושם ונושף, שטוף זיעה. מחה את מצחו הנוטף ואמר לקמצן: "אל תטרח להשמיע באוזני את העצה השלישית. הבנתי את העקרון ואשמיענה באזנך; הסכת ושמע; אל תאמין לעולם, כי בארגז הזה יש כלים שלמים"!! ובאמרו זאת שמט את הארגז מן המעקה, לצנוח ארבע קומות.
עד כאן הסיפור אודות הקמצן שהגדיש את הסאה.
ואנו עומדים ותוהים; כיצד הרשה הקמצן לעצמו להתעלל ברגשותיו של הסבל כשארגזו בידיו?! אך עד שאנו תוהים עליו נתהה על קרח דתן ואבירם ומאתים וחמישים ראשי העדה, כיצד מתחו את החבל? כיצד התגרו במשה רבנו? באהרן קדוש ה'? וברצון הבורא יתברך שמו? ועד שאנו תוהים עליהם, נתהה על עצמנו; הרי גם אנו נתונים בידיו של הבורא יתברך. חיינו, בריאותנו, אושרנו, בידיו. משפחתנו, פרנסתנו וכבודנו, בידיו. איך לא נשאל את עצמנו: "עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי"?! (ישעיה לו ה) (הרב שלום מאיר וולך שליט"א)