וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: (פרשת אמור כד. י').
ויצא בן אשה ישראלית – (ת"כ) מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר: ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים? בתמיה (רש"י).
בתלמוד מסופר: (חגיגה כו ע"ב), שבכל פעם שעלו ישראל לרגל, היו נוטלים את לחם הפנים "מגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים… ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו", כלומר: גם כעבור שמונה ימים הוא עדיין חם, כמו ביום שסדרו אותו על גבי השולחן.
שאל רבי חיים שמואלביץ: כיצד יתכן, שדווקא בדבר זה, אשר הקדוש ברוך הוא מראה באמצעותו את אהבתו לעמו, ויש בו נס תמידי – יקום אדם וילגלג עליו, כפי שאומר רש"י: "יצא ולגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים?"…
אלא צא ולמד מה גדול כחה של ליצנותו יכול אדם לזכות לנסים גלויים – אולם בעזרת ליצנות אחת ניתן להרוס כל חלקה טובה.
סיפור על עוון הליצנות
עד כמה חמור עוון הליצנות, נוכל ללמוד מספורו של ה"בן איש חי" המספר על הליצנות והעונש שניתן בגינה:
בבגדד היה ליצן אחד שהגיע לכלל ליצנות אסורה, הוא היה מנבל את פיו ולועג לכל הקדוש והיקר לעם ישראל. פעם החליט אחד מעשירי העיר להזמינו לסעודה שערך, על מנת לשעשע את ציבור האורחים. במהלך הסעודה השמיע הליצן את הגיגיו, להנאת השומעים. תוך כדי דברים טעם ממנת הדגים שהוגשה למסובים. לרוע מזלו נתקעה עצם בגרונו, ועד שהתעשתו האנשים, כבר השחיר כולו ונפח את נשמתו.
בעל הבית פנה אל זוגתו והחל טוען כלפיה: "לשם מה הגשת לו מן הדגים?" אך גם היא לא טמנה ידה בצלחת, והשיבה לו מנה אחת אפים: "ואולי תאמר אתה, מדוע בכלל הזמנת אותו לכאן? האם אי אפשר לערוך מסיבה ללא דברי ליצנותו של אותו פוחז?".
לשמע הדברים קם אחד מן הקהל, ואמר לשניהם: "האם אינכם חוששים שעוד רגע קט יבוא שוטר ויאשים אתכם ברצח? מהרו והתפטרו מן הגופה!"… הסכימו השניים לדברי חכמתו, ובעל הבית מיהר ונטל את הגופה, והעלה אותה לבית שכנו הרופא שגר בדירה מעליו. הוא השעין את הגופה על הקיר שליד הדלת, דפק כמה דפיקות עזות ומיהר להימלט…
הרופא פתח את הדלת, ומפני החשיכה ששררה בחוץ, לא הבחין באיש. הוא ניסה לשאול: "מי שם?", אולם כל תשובה לא נשמעה. פסע הרופא צעד אחד קדימה, והנה נתקל בגופה והתגלגל יחד איתה בכל מדרגות הבנין. כשרק הגיעו שניהם אל קרקע מוצקה, הוא מהר להתבונן בפני האיש שנפל אתו, ושאל: "אדוני, האם אתה בסדר?", אך שוב לא נשמעה כל תגובה. הוא הניח את ידו ובדק במיומנות את הדופק, ולתדהמתו גילה שאין דופק. נבהל הרופא וחשב לעצמו: "הסתבכתי קשות בהריגת בן אדם, ועוד מעט יעבור שוטר ואני אשב מאחורי סורג ובריח לכל ימי חיי…", ומיד מיהר לתפוס את הגופה ולהניח אותה מאחורי דלת בית אחד.
באותו בית התגורר חייט אחד שעסק באותה עת במלאכתו. דקות ספורות לאחר הנחת הגופה החליט שולייתו לצאת להתאווררות קלה בחוץ, הוא חזר במהירות חיוור כסיד ובקושי הצליח לגמגם בבהלה לחייט: "יש… בחוץ… גנב…".
שינס החייט את מותניו, תפס בידו את המגהץ הרותח כנשק 'חם' ויצא. והנה הבחין באדם עומד בפינה, "הי אתה", קרא אליו בקולו העבה, "עליך להזדהות מיד!".
האיש לא הגיב, והחייט מיהר וזרק עליו את המגהץ. אך פגע המגהץ באיש והוא התקפל וצנח תחתיו. נבהל החייט ומיהר לגשת אליו: "אדוני, האם אתה בסדר?
אולי אקרא לרופא?", אך כל תגובה לא נשמעה. "אוי לי!" תפס החייט את ראשו בשתי ידיו, "הרגתי אדם, ועוד מעט יבוא שוטר…", המחשבה הזו הבהילה אותו כל כך עד שמיהר ותפס את הגופה וחיפש אחר מקום טוב להניח אותה ולהתפטר ממנה. המקום הראשון שצדו עיניו היה פח האשפה הגדול, הוא השליך את הגופה לשם, ומיהר להימלט כשאינו מבחין שרגלי הנפטר בולטות החוצה…
כעבור זמן מה חלף ברחוב שכור שהחזיק בידו בקבוק יין לרוע מזלו הוא נתקל בזוג הרגליים ונפל, וכאילו לא די בכך – התנפץ בקבוק היין היקר ורסיסיו פצעו אותו עד זוב דם. הוא ניגש אל האיש השוכב בתוך פח האשפה, טלטל אותו ושאג: "הי אתה, האם אינך רואה היכן אתה שוכב?", פרצופו של הליצן היה כבר עקום מרוב טלטולים, ולשכור נדמה היה שהאיש מחייך אליו. על כך לא היה מסוגל לסלוח, בלי מחשבה רבה מיהר ובאמצעות שברי הבקבוק דקר את צווארו של האיש השוכב והסיר מעליו את ראשו.
ובדיוק כשסיים – עבר במקום שוטר. תוך מספר דקות היה השכור אסור באזיקים בניידת המשטרה, וכשהובא לבית המשפט הוא הואשם ברצח ונגזר עליו גזר דין מוות. לבו של החיט ששמע על הרשעתו, נקף אותו והוא מיהר להתייצב בפני השופטים ולהודות שהוא הרוצח, אולם כאשר קיבלו השופטים את גרסתו והאשימו אותו, הגיע הרופא שמצפונו התעורר לחיים והודה שלמעשה הוא הרוצח… האחרונים היו בעל הבית ואשתו שגם הם הגיעו לבית המשפט ובקשו לטול על עצמם את האחריות על הריגת האיש.
התפלא השופט ואמר; "חמשה טוענים לרצח – כיצד יתכן הדבר?", הלך השופט להתייעץ עם הרב, שאמר לו: אף אחד מהם לא הרג איש זה! האיש נחנק מעצמו, והתגלגלותו הבזויה ממקום למקום היתה בגלל ליצנותו שהביאה עליו ארבע מיתות בית דין: ראשית חנק מעצם הדג, שנית סקילה במדרגות הבניין שלישית שריפה בידי המגהץ ורביעית סייף מן השכור".
צא ולמד עד כמה מחמירים מן השמים בעונשו של החוטא בליצנות!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.