וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים…: (פרשת מקץ מא-א)
אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפו"ר, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. (שבת לא. א). ורמז לדבר במילה – מק"ץ – משא ומתן באמונה, קביעת עיתים לתורה, צפיה לישועה, ולא רק בעד נפשו אלא גם בעד גופו.
וכן רמז לחיי האדם בעולם הזה, כאשר מגיע קצו של אדם ועליו ליתן דין וחשבון בעולם העליון, אזי "שנתים ימים" – שנים הרבה נחשבות לימים מספר, כי מובאים בחשבון רק הימים שבהם עשה ופעל משהו בתורה, בתפילה וביהדות, וממילא "ופרעה" – מתגלה (מלשון "פרעה אהרון"), כי "חולם" – שכל החיים עלי אדמות לא היו אלא חלום… (הה"ק מהר"א ממיקאליאב זצ"ל).
הרב הצדיק ר’ מאיר’ל מפרמישלאן ז"ל סיפר בשם אביו, שפעם אחת היתה לו "עליית נשמה", וראה כי הביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים, ואחריו איש זקן ושבע ימים. והנה לצעיר קראו שם זקן וישיש, ולאיש הזקן – קטן וילד. ושאל: – הלא פה הוא עולם האמת, ולמה תתלוצצו?
השיבו לו, כי האמת כן הוא, כי האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטות הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו, אבל הזקן לא פעל כלום בכל שמונים שנות חייו, ועל – כן הוא ילד מסכן.
ואמר הצדיק ר’ מאיר ז"ל, שזהו שאמר הכתוב: "ויהי מקץ שנתים ימים", שיש אשר בהגיע האדם לקץ חייו, והנה הוא רואה "שנתים ימים", שמכל השנים הרבות שלו אין אצלו אלא ימים אחדים של תורה ומעשים טובים. יש אדם שיושן ואוכל ועוד ולומד לשם שמים ותמיד זוכר מה למעלה ממנו. יהודי כזה כל שנותיו נחשבים לו למצוה ולא לבטלה.
זה שנאמר על אברהם אבינו ע"ה, "ואברהם זקן בא בימים", שהביא עמו את כל הימים, שהיו מנוצלים עד תום לעבודת ה' יתברך.
ויש לאדם להמחיש לעצמו את ענייני העוה"ז וענייני העוה"ב. כפי שידוע שהצדיקים ואנשי מעשה היו משתמשים בכל דבר שהיו רואים ושומעים מענייני העוה"ז, והיו עושים מהם ציורים לעניינים רוחניים.
האדמו"ר רבי משה לייב משאשוב זצ"ל, נסע פעם מביתו לזמן ממושך. וכאשר שב לביתו קפצו עליו ילדיו הקטנים ושאלו: אבא מה הבאת לנו? והוא, שטרם הספיק לנוח מטלטולי הדרך, ענה להם: לא הבאתי כלום. צעקו לו ילדיו: אבא לא יתכן שנסעת לכל כך הרבה זמן ולא הבאת כלום, – ותיכף ומיד התעלף. כאשר העירו אותו מעלפונו שאלו אותו: מה קרה לך? והוא השיב: שכאשר שמע את ילדיו צועקים "אבא לא יתכן שכל כך נסעת לכל כך הרבה זמן ולא הבאת כלום", הוא צייר לעצמו שככה ישאלו אותו לאחר מאה ועשרים – "לא יתכן שירדת לעוה"ז לכל כך הרבה זמן ולא הבאת כלום", ומרוב פחד ואימה התעלף.
הרב מפונובי'ז זצ"ל, סיפר פעם בזמן "הירחי כלה", מה שסיפר "החפץ חיים" זצ"ל מאורע מימי נעוריו בעיר מולדתו "זשעטל": היה שם בעיירה ברנש ושמו קופעל. הוא היה אדם בלתי מפוקח, גם כבד פה, ואשר תמיד היה ללצון בקרב יושבי העיר שהתקלסו בו.
פעם שמע קופעל זה, שבעיר הגדולה גרודנה נפתח בית חרושת, שמייצרים בו טבק לעישון, ולרגל טכס הפתיחה יחלקו חינם שתי חבילות של "מחרקה" (סוג גרוע של טבק) חשקה נפשו של קופעל לקבל את המחרקה, ברם כיצד יגיע לגרודנה? כסף אין לו לקנות כרטיס לנסיעה, מה עשה? הלך ברגל משך שלושה ימים הלוך ושלושה ימים שוב לעיירתו. סבבו אותו אנשי העיר 'זשעטל" ושאלוהו : נו קופלה, מה הבאת מהעיר הגדולה גרודנה? וקופעל מגמגם בלשונו, מראה באצבעותיו ועונה: ה………..אתי, ש…ת…תי, חבילות של "מחוקה". והעם מריע לקראתו בצחוק על מפעלו הגדול ועל השגיו…
וכך היה "החפץ חיים" מסיים את סיפורו: המהלך מאוצר הנשמות עד עולמנו כאן, הוא יותר הרבה מאלפי אלפים פרסאות, והוא בוודאי גדול יותר מהשטח שבין – זשעטל" ל"גרודנה", והנה אחרי שהנשמה תחזור למקום מוצאה ותבוא לפני פמליא של מעלה, הרי ישאלו אותה: "מה הבאת איתך משם"? – כזאת היא עבודת צדיקים- להפוך כל עניין גשמי לציור רוחני. – וכך ידוע מהגר"י מלנטר זצ"ל שהיה מפעם לפעם מכניס אצבעותיו לתוך האש כדי להמחיש לעצמו את הייסורים שיש לו לאדם מהאש של גיהנום – וכהנה רבים על זה הדרך. ע"כ
וסיפרו תלמידיו של מורנו רבי יהודה צדקה זצ"ל, כי יום אחד נכנס רבינו לשיעור ופחח וסיפר: כי הבוקר נכנסתי לבנק, בהיותי בטוח שיש לי סכום נכבד, וביקשתי להוציא כסף לצורך הוצאותיי, אך מה הופתעתי כי הפקיד אמר לי כי אין לי כל יתרת זכות. – ומזה למדתי מוסר השכל; כי יכול האדם לחיות את חייו ולהיות שאנן ובוטח כי הוא מושלם, ויש לו הרבה זכויות היכולים לזכותו ביום הדין, אך כשיגיע לעולם העליון ויתבקש לתת דין וחשבון, ואז יגלה להפתעתו, כי אין לו זכויות ואולי אפילו יש לו מינוס זכיות ויתרת עבירות, אזי אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה. לכן יש לו לאדם לדאוג ולחשוש מדבר זה, ויבדוק את חשבונותיו, וידאג שכל הזמן יהיו ביתרת זכויות, ע"י ריבוי תורה ומצוות.
מעשה שאירע בזמנו של האר"י הקדוש זיע"א, שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב לראות אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום. וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה ובכלל העבירות שמנה מנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הזה הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא היה ולא נברא. אמר לו הרב: עכשיו אראה לך את השפחה הארורה הזו הדבוקה בך. ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה השפחה הזאת לצידו של הגביר. כשראה אותה הגביר מיד הכירה, ולא נותרה בו נשמה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי. ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיר ממנו את הארורה הזאת.
אמר לו הרב, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפתת אותו בעוה"ז ובעוה"ב, ואינה סרה ממנו אלא ע"י תשובה גדולה. ואז הורה לו הרב תיקונו כנגד העבירה הזאת.
אמר הגביר: מוכן אני לכל ד’ המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם. אמר לו הרב, כי תיקונו באחת מארבע מיתות בית דין והיא שריפה. כששמע הגביר דבר זה הוציא כסף מכיסו ואמר שילכו מיד ויקנו עצים לשורפו. אמר לו הרב: דע שהשריפה לפי דיננו איננה בעצים, כדרך הגויים. אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לפיו של הנידון ושורפת בני מעיו.
אמר הגביר: תהא המיתה ככל שתהיה. אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי. מיד ציוה הרב והביאו לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפני הגביר, ואמר לו להשתרע על הארץ. וכך עשה. ואמר לו: פשוט ידיך, ופשט ידיו. אמר לו: עצום עיניך, ועצם עיניו. אמר לו: פתח פיך, ופתח פיו. אז לקח הרב כפית דבש ונתנה לתוך פיו ואמר: "וסר עונך וחטאתך תכופר". והקב"ה יכפר עונך ולא תמות. כנאמר: "אמר אליהם חי אני נאם אדני יהוה אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל": (יחזקאל לג. יא') והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
