וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (פרשת וישב לז.ב).
את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף":
והקשה הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל: כעונש על הוצאת דיבה להמכר לעשר שנות עבדות ודאי עונש קשה ומחריד הוא. לעמוד בניסיון החמור של אשת פוטיפר המרשעת, שבגינה הושלך לשתים עשרה שנה לבית האסורים, לבור כלא – אף זה עונש נורא ואיום. אך במה נענש ולקה יוסף כשראה את אחיו שוחטים שעיר עיזים, ולא אכלוהו חי, הכיצד נחשב לו הדבר לעונש על שהוציא דבתם רעה שאוכלים הם אבר מן החי?
וכתב, דע לך שאין לאדם עונש גדול יותר, מעצם הווכחו בטעותו! כאשר ראה יוסף את אחיו שוחטים שעיר עיזים, ולא אכלוהו חי, הבין שחשד בהם לחינם, והביא דיבתם חינם וחי בטעות, וחי על פיה, אין לשער צערו ויגונו של אדם על כך, שמגלה שהוא חי בטעות, ואין עונש נוקב יותר מזה!
ואין להעלות על דעתנו ששנאתם של האחים ליוסף נובעת סתם כך כתוצאה של מריבה משפחתית המתובלת בלשון הרע, רכילות והוצאת שם רע. שהרי המדובר כאן בשבטי י-ה קדושי עליון.
ואם כך יש לתמוה. איך ניתן להבין כי שבטי י-ה עשו כדברים הללו, ואם לא עשו, כיצד יעלה על הדעת שיוסף הצדיק יבדה עלילה כזו מלבו?
וכתב השל"ה הקדוש, על פי הגמרא (סנהדרין סז:) שהיו אמוראים שהיו בוראים עגלה משולשת בכל ערב שבת והיו אוכלים אותה. וכן למעשה נהגו האחים הקדושים, שיעקב אבינו ע"ה מסר להם ספר היצירה, ועל ידי שמות הקודש היו בוראים בהמה, ובהמה זו על פי ההלכה לא חייבת שחיטה. ויוסף לא ידע זאת כיוון שהיה צעיר לימים כפי שמעיד הפסוק "ויוסף בן שבע עשרה שנה.." וידוע שאדם שלא מלאו לו עשרים שנה אסור לו ללמוד בספר היצירה, ולכן לא אמרו לו זאת אחיו, ולו רק להסיר מעליהם את החשד.
ועוד אפשר לומר כי יעקב ויוסף נחלקו, מה דינם של עם ישראל קודם מתן תורה? האם יש להם דין של בני נח, או שמא דין של ישראל?
וידוע כי בני נח נצטוו על שבע מצוות ובין המצוות הללו נאסר עליהם אבר מן החי, דהיינו אם שחטו בהמה אסור לאכול ממנה כל זמן שלא יצאה נפשה לגמרי. ואילו ישראל, לא נאסרו באבר מן החי, ולכן מרגע ששחטו הבהמה אף על פי שטרם יצאה נפשה לגמרי כבר מותר לחתוך ממנה חתיכת בשר ולאכלה.
נמצא לפי זה שיעקב אבינו סבר שיש להם דין של ישראל ולכן מותרים באבר מן החי, ואילו יוסף סבר שיש להם דין של בני נח ולכן נאסר עליהם אבר מן החי.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
