לא לדחות דברים

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָֹה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

לאחר מכן התחיל לצוות על בניית המשכן ולמעשה כל הפרשה עוסקת בבניין המשכן, למה אם כן התחיל בענין השבת והלא כבר נצטוו על השבת בעשרת הדברות?

אלא אמר להם אף על פי שהמשכן הוא קדוש ביותר וחשוב, ומהווה כבית לקדוש ברוך הוא אבל דעו לכם שחל איסור לעשות זאת בשבת. ולמעשה כל המלאכות שלשים ותשע במספר שנעשו במשכן הן המלאכות שאסור לעשותן בשבת.

הגמרא במגילה טו אומרת: אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך ולכן כל אדם שמברך אותנו יש לקבל ברכה זו בשמחה. על אחת כמה וכמה לקבל ברכה מצדיק אמיתי, לכן מובן שאנשים מטריחים עצמם לצדיקים במקומות שונים ומרוחקים כדי לזכות לברכתם.

מה יהיה אם יאמרו לנו שניתן לקבל ברכה ממלאך? כמה נהיה מוכנים לשלם עבור זה? כל הון!

אומרת הגמרא במסכת שבת דף קיט ע"ב אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו {ישעיה ו-ז} וסר עונך וחטאתך תכופר

אנחנו יכולים לקבל ברכה בכל ערב שבת משני מלאכים, המלאכים הם רוחניים ואין אנו יכולים לראותם, עיני בשר שלנו מוגבלים בראייתם ואפילו חיידקים איננו יכולים לראות בלי מיקרוסקופ כל שכן מלאכים שהם רוחניים. אדם שמרכיב משקפיים עם מספר גדול הוא מוגבל בראייתו, הוא לא יכול לראות אותיות קטנות ממרחק, זה לא אומר שהאותיות לא קיימות, הן ודאי קיימות רק שהאדם הזה מוגבל בראייתו, כל שכן בדברים רוחניים שהם

ידוע על פי המחקרים איך אנחנו רואים, גלי אור שמשודרים מהעין פוגעים בעצם כל שהוא וחוזרים חזרה לעין וכך מתבצעת הראיה, במקום שאין שום עצם או חומר רק אוויר או רוח הרי שגלי האור שבעין לא נתקלים בשום עצם לכן הם ממשיכים הלאה, והיות והמלאכים רוחניים לכן אין העין מסוגלת לראותם

אומרים חז"ל: כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ושני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו {ישעיה ו-ז} וסר עונך וחטאתך תכופר

אנו אומרים יום השישי ויכלו השמים והארץ, האותיות הראשונות הם י – ק – ו – ק

וכן אם נספור מיום השישי כל אות שביעית נקבל את המילה ישראל יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לומר שהשבת ניתנה לעם ישראל וכשאנו אומרים ויכלו השמים והארץ אנחנו מעידים בזה שהקב"ה ברא את העולם. ובכך מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ושני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו {ישעיה ו-ז} וסר עונך וחטאתך תכופר

כמה זכות יש למי שזוכה לכך ובפרט בע"ש לקבל ברכה וכבר כתבו והאריכו בזה המקובלים שיש ענין גדול לקבל ברכה בע"ש מההורים, וכתב רבנו יוסף חיים הבן איש חי שטוב שכל בן יקבל ברכה מאמו וינשק ידיה.

ידוע שההורים הם מתנה קצובה לזמן

דרך העולם שההורים עוזבים את העולם קודם ילדיהם, לכן כל זמן שההורים בחיים יש לנצל שעת רצון זו ולקבל את ברכתם. אחרי מאה ועשרים של ההורים אדם מצטער שלא מספיק כיבד את הוריו, לא השקיע בהם מספיק לא דאג להם כמו שצריך

כידוע שכיבוד הורים זה מעיקרי היהדות, בעשרת הדברות נכתב הציווי של כבד את אביך ואת אמך בלוח הימני במצוות שבין אדם למקום, לקב"ה. הקב"ה נתן מעמד מיוחד להורים והשווה את כבודם לכבודו.

יש כאלה שחושבים שלאחר שהם נישאו הם פטורים מכיבוד הורים, הם מסירים מעליהם את המחויבות לטפל בהוריהם המבוגרים. נגע זה מצוי בפרט אצל הגברים בכל פעם שאומרים לו מה עם ההורים, הוא נזכר במתן תורה הוא אומר כעת זה תורה של אחותי. עלינו לדעת כי חיוב הגבר בכיבוד הוריו לאחר נישואיו הוא יותר מחיובה של הבת להוריה לאחר נישואיה כיון שהבת שמתחתנת היא מחויבת יותר לבעלה ולילדים, לא שהבעל לא מחויב לאשה ולילדים רק שאצל האשה זה שונה מהגבר.

סיפר הרב שלמה לוינשטיין ששמע מאדם שהיה עד לסיפור

רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל המכונה הסטייפלר מגדולי הדור לפני כשלשים שנה אביו של הרב חיים קנייבסקי שליט"א. למרות שהתורה לא עוברת בירושה זכו האב והבן להיות מגדולי ישראל וזאת בזכות עמלם בתורה.

עושר עובר בירושה. אדם עשיר שמת הבן יורש אותו ונהיה עשיר, בתורה זה לא עובד כך, מי שלא עמל בתורה, מי שלא ממית עצמו על התורה גם אם אבא שלו הוא גדול הדור הוא לא יהיה גדול כיון שהתורה אינה עוברת בירושה

כאשר התחתן רבי חיים ועוד היה צעיר לימים היה יושב ועמל בתורה בשקידה רבה.

יום אחד לעת ערב אחותו הגדולה של רבי חיים אמרה לאבא שלה הסטייפלר, לחיים כואב מאוד הגב

הסטייפלר היה ענק בתורה וכל רגע היה חשוב לו ומנוצל ללימוד תורה, אך במקביל ידעו גדולי ישראל גם לדאוג למשפחתם ולא הזניחו אותם.

כששמע שלחיים כואב הגב, הוא לקח קצת שמן והלך לביתו של רבי חיים שגר כמה רחובות ממנו. הוא מצא את רבי חיים יושב בביתו ליד הסטנדר ולומד תורה.

אמר לו אביו קום בבקשה, רבי חיים קם. תשכב במיטה, הוא נשכב במיטה. רבי חיים מציית לאבא שלו, קם מהמיטה ונשכב עליה. אומר לו אביו תשכב על הבטן ותרים את החולצה.

רבי חיים נשכב על הבטן ומרים את החולצה, אביו הסטייפלר לקח את השמן ועשה לו במשך כמה דקות מסג' בגב וכשסיים כיסה אותו טוב ואמר לו אל תקום מהמטה עד הבוקר

הסטייפלר חזר לביתו

כשנכנס הבית שאלה אותו בתו, אבא, איפוא היית?

אמר לה, אמרת שלחיים כואב הגב, לקחתי שמן וטיפלתי בו

אמרה לו בתו, אבא, לא דיברתי על חיים הזה, דיברתי על הנכד שלך.

כששמע כך הסטייפלר יצא שוב מהבית. שואלת אותו בתו, אבא לאן אתה שוב הולך? אמר לה אני מכיר את חיים בני אם לא אומר לו שיקום מהמטה הוא ישאר כך עד הבוקר

זה כיבוד הורים אמיתי, אבא אמר אני עושה, מבין או לא מבין זה לא משנה

אם כן יש ענין לקבל את ברכתם של ההורים וכן את ברכת המלאכים כפי שאמרנו.

מלך ארם והנביא אלישע

במלכים ב' פרק ו' מסופר על מלך ארם שהיה בזמנו של אלישע הנביא תלמידו של אליהו הנביא שהיה נלחם בישראל. מלך ארם שם לב שבכל פעם שהיה מציב מארבים לחיילי ישראל היו חיילי ישראל משנים את התוכנית ולא היה עולה בידו ללכוד אותם.

הבין מלך ארם שבן חייליו יש חפרפרת, מרגל. כינס אותם ושאל תאמרו לי מי מבניכם המרגל לטובת מחנה ישראל? זה לא יתכן שבכל פעם שאנו מציבים מארבים, הם ברגע האחרון משנים כיוון?

אמרו לו אדוננו המלך, אין בנינו שום מרגל, יש נביא בישראל ואלישע שמו והוא שמגלה את אזנו של מלך ישראל ומזהיר אותו מפני המארבים שלנו ולא זו בלבד אלא אלישע הנביא, אשר בישראל, יגיד למלך ישראל, את-הדברים אשר תדבר בחדר משכבך

מיד נתן הוראה לכתר את המקום בו נמצא הנביא ולתפוס אותו ולהביאו אליו, וכן היה, חיילי ארם הגיעו עם סוסים ורכב, וחיל כבד ויבואו לילה, ויקיפו על-העיר. 

בבוקר השכים משרת הנביא כשיצא מהבית חשכו עיניו, הוא ראה חיילים בלי סוף מקיפים את העיר, הוא חזר בבהלה לנביא ושאל מה עושים?

אמר לו הנביא אלישע: אל-תירא, כי רבים אשר איתנו, מאשר אותם. ויתפלל אלישע, ויאמר, יהוה, פקח-נא את-עיניו ויראה;

אלישע מבקש את הקב"ה שיפקח את עיני הנער ויראה מעבר למה שהוא מסוגל לראות בעיני הבשר שלו, כיוון שבעיני בשר הוא רואה חומר הוא לא רואה את המימד הרוחני. ויפקח יהוה, את-עיני הנער, וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש, סביבות אלישע. אז נרגע הנער.

גם לפני שהקב"ה פקח את עיניו של הנער היו גדודי המלאכים רק שהנער לא ראה כי היה מוגבל בראייתו, המציאות סביבנו היא הרבה יותר רוחנית מכפי שאנו רואים.

אשר ע"כ כאשר יהודי יוצא בליל שבת קודש מבית הכנסת לאחר שאמר ויכולו השמים והארץ מלווים אותו שני מלאכי השרת

זה שאומרת הגמרא במסכת שבת: תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו

עלינו לנצל את ההזדמנויות שנקרות לפנינו. יש דברים שצריך לעשות ואנחנו פשוט דוחים אותם, כשדוחים דברים הם לא תמיד מוצלחים, יש לך מבחן אתה מחכה עד היום האחרון ורק אז אתה מתחיל להתכונן, מכין ארוחת צהרים ברגע האחרון, מכין שיעור או הרצאה ברגע האחרון וזה לא כל כך טוב

כבר אמרו חז"ל זריזים מקדימים… וכן זריזות זה חצי מזל

וכאן יש שאלה עצומה, משה רבנו לכאורה לא ממהר לעשות את מה שצריך. משה יורד מהר סיני רואה את מעשה העגל, כועס ושובר את הלוחות. למחרת הוא עולה חזרה כדי להביא כפרה לעם ישראל ולאחר ארבעים יום הוא יורד ביום הכיפורים עם הבשורה הגדולה "סלחתי כדבריך" ולא זו בלבד אלא הקב"ה אומר לו לבשר לעם ישראל שהוא גם רוצה לגור יחד איתם, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ואין לך קשר כל כך גדול וחשוב מלגור יחד, אין בשורה גדולה יותר מבשורה זו ולכן התורה מאריכה בשתי הפרשיות הללו ויקהל ופקודי על בניית המשכן. וכאן קורה דבר מוזר ביותר, משה רבנו יורד מההר ולא אומר לעם ישראל שום כלום על הבשורה הגדולה שהקב"ה מחל להם, ורק למחרת הוא מקהיל את העם כמו שכתב רש"י על הפסוק ויקהל משה ולמחרת יום הכפורים כשירד מן ההר ורק אז מספר להם את הבשורה שהקב"ה מחל להם

השאלה הגדולה היא מדוע משהה משה רבנו את הבשורה המשמחת הזו של הקמת המשכן, מדוע הוא דוחה את הבשורה וכובש את נבואתו עד למחרת?

הגמרא בפסחים ד' אומרת: כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוות שנאמר: וישכם אברהם בבוקר

וכן מצאנו בעקידת יצחק נאמר: וישכם אברהם בבוקר כאילו הולך להכניס את בנו לחופה הוא משכים בבוקר, ואילו משה רבנו כובש את נבואתו עד למחרת, מדוע?

הב"ח אומר: יתכן שמשה ירד לקראת ערב ולכן לא היה זמן להקהיל את כל עם ישראל ולכן דחה זאת ליום המחרת

אך מי שיסתכל ברש"י יראה שרש"י אומר בפרשת יתרו שכאשר יתרו ראה את משה כיצד ריכז לעצמו את כל הסמכויות, יעץ לו להאציל סמכויות ולמנות שרי עשרות שרי מאות וכו' זה היה למחרת יום הכיפורים, כלומר יתרו בא למשה בעיצומו של יום הכיפורים ואז משה רבנו פתח שלחן לכבוד חותנו והזמין את אהרון ואת הזקנים, אם כן רואים שאם באמת היה רוצה משה להקהיל את עם ישראל ולבשר להם את בשורת המשכן כן היה לו את כל הזמן ולא כפירושו של הב"ח

אליעזר עבד אברהם שנשלח על ידי אברהם אבינו להביא אשה ליצחק, כאשר הגיע לבית לבן הארמי הזמינו אותו לארוחה, מה אמר להם אליעזר? לא אוכל עד אם דברתי דברי. יש לי שליחות רק לאחר שאמלא את שליחותי אוכל להתפנות לארוחה. ואילו משה רבנו יורד לעם ישראל בשליחות הקב"ה לשמח אותם ולבשר להם סלחתי כדבריך במקום לבשר מיד לעם ישראל הוא מוצא זמן לעשות סעודה לחותנו ורק למחרת הוא מחליט לבשר את עם ישראל בבשורה הגדולה, מדוע?

ומדוע השאלה הזו היא שאלה? כי בואו נשווה את משה לעם ישראל.

ברגע שהם נצטוו לתרום לבניית המשכן הם נכנסו לאקסטזה, איזה מרוץ מטורף, איזה כח נתינה היתה להם, ממש היסטריה

הפרשיות הללו ויקהל ופקודי הן ממש מוזרות, אין בהם כל חידוש, הן לא מלמדות כלום, כי כל מה שכתוב בהן למעט הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת כבר נאמר קודם בפרשת תרומה תצוה. בתרומה ותצוה נצטוו ובויקהל ופקודי מספרת התורה שהם עשו את מה שהם נצטוו. התורה חוזרת על מה שכבר אמרה! א"כ למה צריכה התורה לכתוב פרשיות אלו?

ידוע שכל המחלוקות שיש בתלמוד נובעות מכך שהתורה לא מרבה בדברים, הכל נאמר בקיצור, התורה חוסכת במילותיה. למשל, על מצות תפילין נאמר בתורה פסוק אחד בלבד, וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך זהו! בתורה לא כתוב מהם צורת התפילין או צבע התפילין או על מה לכתוב את התפילין. כמו כן את כל מצות השחיטה למדים אנו ממילה אחת שכתובה בתורה והיא: וזבחת היכן שוחטים, כמה שוחטים, במה שוחטים,כל זה לא כתוב בתורה. התורה לא מאריכה בדברים, התורה מקצרת בדבריה, אם כן מדוע כאן האריכה התורה וכתבה שתי פרשיות שלמות שלכאורה כל מה שכתוב בהם כבר נאמר קודם? מלבד זה יכלה התורה לסכם את שתי הפרשיות הללו בפסוק אחד: ויקהל משה את ישראל ויצו לעשות את המשכן, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה אותם משה וזהו!

עלינו לדעת כי פעמים הקב"ה מדבר באריכות על דבר מסוים, מתי הקב"ה מדבר? כשיש משהו מיוחד שהקב"ה אוהב, כשקורה דבר מרגש. בפרשיות הללו אנו רואים דבר מרגש ביותר, עם ישראל מגלה את כח הנתינה העצום שבו. נדרשו ונתנו מכל אשר להם, זהב, כסף, נחושת והם הביאו נדבה בבוקר בבוקר, לא המתינו שיבקשו מהם אלא שרצו לתת מעצמם, ונתנו ונתנו עד שהתלוננו למשה רבנו שמרבים העם להביא ומשה רבנו מוציא קול במחנה לא להביא יותר תרומות

אז איך אם כן משווים אנו את משה רבנו לעם ישראל? מצד אחד משה רבנו משהה את הבשורה שקיבל מהקב"ה עד למחרת ומצד שני עם ישראל נחפזים מיד לתת את תרומתם לה' עד שהקב"ה כביכול לא מפסיק לדבר על זה וחוזר על זה שוב בשתי הפרשיות הללו ויקהל פקודי

יש דבר שקשה יותר לתת מאשר כסף וזה זמן שאדם נותן את גופו למצוה, אדם שפועל לא רק בממונו אלא בכל רמ"ח אבריו. דוגמא, אדם שלא רק תורם מכספו לבית הכנסת אלא בגופו הוא גם מסדר ומנקה את בית הכנסת

מספרים על יעקב רוטשילד אביו של הברון שהיה גר בפריז

הגיע אברך שהיה כל כולו שקוע בתורה ואין הפרוטה מצויה בכיסו. הגיע הזמן לחתן את ילדיו ולרש אין כל. החליט לגשת למר יעקב רוטשילד ולחלות את פניו אולי יסייע בידו. הגיע לבית הכנסת בו מתפלל מר רוטשילד אך המניין כבר סיימו את תפילתם וכולם הלכו לעיסוקיהם מלבד איזה זקן שישב שם וקרא חוק לישראל.

חשב האברך מן הסתם זה הגבאי שנשאר לנקות ולסגור את בית הכנסת. שאל אותו האברך. סליחה אדוני אולי כבו' יודע היכן גר אדון רוטשילד הגדול? אמר לו הזקן כן אני יודע, אבל היום הוא לא מקבל קהל רק מחר. בא ואראה לך היכן הוא מתגורר.

ליווה אותו הזקן עד ביתו של מר רוטשילד והראה לו כאן ביתו תבא מחר, נפרדו השניים וכל אחד הלך לדרכו.

למחרת הגיע האברך אל ביתו של מר רוטשילד ומה התפלא לראות את הזקן מאמש שהראה לו את הבית שהוא עצמו מר רוטשילד

האברך נבהל לרגע, והיה במבוכה איך הטרחתי אותו אתמול, החוויר האברך וחשב בלבו, זהו נכשלתי בשליחותי

מר רוטשילד שהבחין בפניו של האברך, מיד החזיק בידו ואמר לו אני צריך להודות לך שבזכותך זכיתי למצוה גדולה, לעשות גמילות חסדים בגופי.

כל הזמן אני זוכה לעשות גמ"ח בממוני, אף פעם לא זכיתי לעשות חסד בגופי עם הידים והרגלים שלי, בתור אדם מכובד אף פעם לא מבקשים ממני לעזור פיזית, אתה זיכית אותי לעשות איתך גמילות חסדים בכל רמ"ח אברי טרחתי בגופי ללוות אותך להראות לך את ביתי ולכן אתן לך גם תרומה מכובדת פי כמה וכמה עבור הכנסת כלה שאתה צריך

עם ישראל לא רק נדבו כסף אלא גם באו לעשות את המלאכה בגופם. סחבו, ניקו, בנו, כל מה שהיה צריך לעשות עשו, כמה אנשים שאנו יודעים שמוכנים לתרום כסף ובלבד שלא לבקש מהם דברים אחרים לעשות

אם כן איך אפשר להשוות ולדמות מצד אחד את דחייתו של משה רבנו אבי הנביאים לזריזותם של עם ישראל?

סיפור לשבת

סיפור: משה ארלינגר איש עסקים שרוב השנה הוא היה בחו"ל מלבד יום הכיפורים שלא ויתר מלהיות בארץ. יום כיפורים זה יום מיוחד שאדם צריך את הפינה שלו, את נוסח התפילה שלו, את הרב שלו

שנה אחת בדרכו לארץ היה בנחיתת ביניים בפרנקפורט… בשעה 12 היתה אמורה הטיסה לצאת לארץ אבל משום מה היה איזה שהוא עיכוב והטיסה לא יצאה בזמן.

כאשר כבר יכלה הטיסה לצאת התברר שעד שיגיעו לארץ נמל התעופה בארץ יסגר עקב יום הכיפורים ולכן בסופו של דבר הטיסה מפרנקפורט לא יצאה לארץ. חברת התעופה סידרה לנוסעי הטיסה בית מלון ללון בו עד ליום המחרת.

הבחור שלנו מאוכזב עד עומק נשמתו איך ומה יעשה כאן בפרנקפורט שבגרמניה ביום הכיפורים

בלית ברירה ערב יום הכיפורים הוא הולך לבית הכנסת הגדול שבפרנקפורט בלי בגדי יום הכיפורים שלו ובלי המחזור שלו, בלי הטלית המיוחדת שלו של יום הכיפורים, ומי יודע מי יהיה החזן ואיך תיראה תפילת יום הכיפורים כאן בארץ זרה זו?

הוא מגיע לבית הכנסת והוא לא מאמין למראה עינו. הוא רואה בית כנסת ענק מפואר, אלפיים מקומות ישיבה, ובית הכנסת מלא מפה לפה, בארץ אין בית כנסת כזה. הוא המתין לראות מי יהיה החזן בבית הכנסת הגדול הזה.

הגיעה שעת תחילת התפילה ולתיבה ניגש חזן צעיר העונה לשם צורי גרינוולד בחור צעיר ונחמד שהרעים בקולו המרגש את תפילת כל נדרי..

אומר משה ארלינגר לעצמו בלי עין הרע מה זה הטנור הזה, מעולם לא שמעתי כל נדרי כזה, כאילו הוא לבד כאן, איך שהוא מדבר לאבא שבשמים כבן שמדבר לאביו, מפייט ומזמר את תפילת כל נדרי בנעימות ובזכות מפליאה

לאחר תפילת כל נדרי העוצמתית והמרגשת לא יכל מיודענו להתאפק ונגש לחזן הצעיר ואמר, מעולם לא שמעתי תפילת כל נדרי כזו, מהיכן הקול, העוצמה והרגש הזה?

אמר לו החזן, אחרי תפילת ערבית אספר לך

לאחר תפילת ערבית סיפר החזן צורי למיודענו משה ואמר:

כבר כמה שנים שאני חזן כאן בבית הכנסת הזה. לפני כמה שנים במוצאי יום הכיפורים לאחר יום תפילות לא קל אני כבר רוצה להגיע למלון לפתוח את הצום אני ממש יבש ועייף ולא יכול יותר לעמוד על הרגלים, אני ממתין שהציבור יתפזר לביתו לא לפני שכולם באים ללחוץ את ידי ולומר חזק וברוך, ולאחר שכולם התפזרו הייתי האחרון לעזוב את בית הכנסת, והנה רק יצאתי לרחוב וממולי מגיע אדם מבוגר עם שיער ארוך וכיפת משי גדולה לראשו שלא בדיוק יושבת שם באופן קבוע, טלית ומחזור בידו ושואל אותי למה האורות כבויים בבית הכנסת? 

אמרתי לו כיוון שהאנשים הלכו הביתה

ואז הוא שאל, למה הלכו? מה עם תפילת כל נדרי?

הבנתי שהיהודי טעה בעשרים וארבע שעות והוא חושב שכעת זה ליל כיפור

הסברתי לו שזה היה אתמול בלילה וכעת כולם הלכו לפתוח את הצום

היהודי הזקן לא מאמין שזה קורה לו והוא פורץ בבכי ואומר, כיפר, כיפר, כל נדרי, זה הקשר היחיד שיש לי עם בורא עולם, אבא שלי לפני שנפטר אמר לי תזכור כל שנה שתהיה בכל נדרי אתה יהודי, אם לא תהיה בכל נדרי אתה לא יהודי! מה יהיה כעת אני לא יהודי?

החזן עומד ושומע את היהודי הזה ולבו נקרע, איך אעזוב את היהודי הזה כך?

הניח החזן את ידו על כתפו של הזקן ואמר: לא נורא, לא קרה שום דבר, אני החזן כאן, בוא נכנס לבית הכנסת וננגן שוב את כל נדרי

וכך היה נכנסו שניהם לבית הכנסת, החזן הדליק מנורה קטנה שהיתה מעל התיבה, התעטפו שניהם בטלית, החזן לבש את המצנפת הגדולה על ראשו והחל לנגן שלש פעמים את תפילת כל נדרי, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל…

מספר החזן למשה ארלינגר מעולם לא היה לי כל נדרי כזה! כשאני עומד מול אלפיים איש אני חושב כל הזמן איך לרצות את הקהל, כאן הייתי לבד, אני ואבא שבשמים, והיהודי הזה ואבא שלו ועמדתי והתפללתי בהשתפכות הנפש והרגשתי שזו תפילה מיוחדת שאני לא רגיל אליה, ומאז אני מנסה לחכות ולשחזר את אותה חוויה שהיתה לי בתפילת כל נדרי ההיא

כולנו חושבים כעת על החזן הצדיק הזה ועל מסירות נפשו והאכפתיות שלו מהזקן ההוא. אך בואו ונחשוב לא עליו אלא על היהודי הזקן שלנו. היהודי הזה שאולי טעה אבל כנראה שזיהה משהו שאנחנו לא כל כך שמים לב אליו.

יום הכיפורים לא מתחיל בערב יום הכיפורים, יום הכיפורים מתחיל במוצאי יום  הכיפורים!

הסיפור האמיתי של החיים והבעיה שלנו זה השגרה, להיות צדיק ביום הכיפורים זה לא חכמה, יום הכיפורים אנחנו לא אנחנו, אם מרגיזים אותנו ביום כיפור אנחנו לא כועסים כי זה יום כיפור. בכיפור אין יצר הרע כמו בכל יום, השטן בגימטריה זה 364 השטן בפעולה 364 ימים בשנה חוץ מיום הכיפורים שזה יום ה- 365 שבו הוא שובת ממלאכתו

אם כן ביום כיפור אנחנו הופכים להיות אנשים אחרים, אנחנו כמו מלאכים. יום כיפור למעשה מתחיל במוצאי יום כיפור. ביום רגיל אנחנו באים הבית עייפים וסחוטים ובלילה יש שיעור קבוע שצריך ללכת אין לך כח לזוז אומר משה רבנו אז זה הזמן לבנות משכן לקב"ה, אם ביום של שגרה אתה עושה משהו לכבוד הקב"ה או אז התחברת, יצרת קשר לבורא עולם

כעת נבין מדוע משה רבנו לא מוסר את הבשורה הגדולה והמשמחת לעם ישראל מיד ברדתו מההר ושומר זאת עד ליום המחרת.

אומר משה רבנו לצוות את עם ישראל ביום הכיפורים לבנות את בית ה' זו לא חכמה, כיון שביום הכיפורים כולם כמלאכים, מי לא ירוץ ביום הכיפורים לבנות בית לה'? בכמה מוכרים עליות לס"ת בשבת רגילה ובכמה מוכרים ביום הכיפורים?

החכמה היא ביום רגיל שאין לך כח להתפלל, שלא בא לך לתת צדקה, שאין לך חשק ללכת לשיעור תורה, דוקא בימים הללו האדם נבחן לא ביום הכיפורים. אומר משה, בואו נראה אתכם למחרת יום הכיפורים, ביום רגיל, ביום של שגרה נראה אז איך תנהגו?

צריך לקדש את השגרה, להפוך כל יום רגיל כיום הכיפורים!

יש סיפור על ראש ישיבה שפגש ברחוב את אחד מתלמידיו לחץ את ידו ואמר לו מזל טוב. התפלא האברך ושאל, מזל טוב על מה? לא שבת היום ולא ראש חודש, אין לא ברית ולא בר מצוה על מה ולמה? אמר לו ראש הישיבה, מזל טוב על החתונה שלך! התפלא האברך ושאל אולי הרב לא זוכר אבל הרב קידש אותי כבר לפני למעלה מעשר שנים!

אמר לו הרב, נכון אני זוכר, אבל חתונה זה להתחתן כל יום מחדש, לא להתרגל לנישואין. זה או שאתה מנצח את השגרה או שהשגרה תנצח אותך: האויב הגדול של החיים בכלל ושל הנישואים בפרט הוא ההרגל, כי ההרגל מכבה את הרגש.

נישואין מחזיקים רק אם משמרים ומאתחלים אותם כל יום מחדש, רק אם בני הזוג בוחרים בכל יום מחדש בבן זוגם או אז הנישואין משתמרים.

אמר לו ראש הישיבה אני אומר לך מזל טוב על הנישואין שלך של היום  

משה רבנו מלמד אותנו יסוד גדול ביותר. לכל יהודי בחייו יש ימים מיוחדים. יש את יום כיפור, יש יום הולדת, יש יום נישואין, אבל בימים הללו לא בונים בית. בית בונים ביום שגרתי, ביום רגיל. ביום רגיל שאתה בא הבית עייף ובלי חשק ואולי בלי מצב רוח ובכל זאת ולמרות זאת אתה מוצא כמה דקות להתייחס לבני הבית, להכין כוס תה ולשבת עם האשה כך בונים בית, כך בונים בנין עדי עד. דברים קטנים לכאורה אבל הם דברים גדולים שבונים את הקשר בין בני הזוג ומאחדים את המשפחה

ה"יסוד" של הבנין – זו השקעה, נתינה, הענקה, ותקשורת. את כל זה צריך לערבב ולהכניס ביסודות למטה.

ה"בנין" שצומח מיסוד זה – הוא: אהבה עמוקה ואחדות נפלאה ששוררת בין בני הזוג!

בית שנבנה על "יסוד" בריא של תקשורת ונתינה הדדית, ועל "בנין" של אחדות ואהבה שמוצקים עמוק בתוך הלב – אין שום סיבה בעולם – שבית זה לא יחזיק מעמד, לבנין "עדי עד"!

אהבה זו נתינה! אהבה זה לאחר! אהבה זה לוותר! מי שאוהב נותן, מי שאוהב לא מחפש לקבל.

התורה בעקביות כשמזכירה את המילה אהבה מדברת על אהבה למישהו אחר, ואהבת את ה' אלוקיך. ואהבת לרעך כמוך. לאהוב, זה את האחר לא את עצמי! זו אהבה אמיתית!

"אהבת אמת" היא לאהוב את השני. לעשות מה שטוב לו. לחשוב על צרכיו. על שמחתו. לחשוב כל רגע מה לעשות בשבילו שיהיה לו טוב. וכשהשני גם הוא חושב כך – החיים הם גן עדן אמיתי, לא רק בגלל הנוחיות אלא בגלל שזה מביא פירות רוחניים מאוד מאוד גבוהים.