וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (פרשת נח ו-יג)
אסון נורא התרחש בתקופתו של נח כאשר העולם איבד את זכותו לחיות ולהתקיים, עקב השחתתו וסיאובו.
לא בכדי בא המבול.
העולם היה מושחת. בני האדם איבדו כל רסן, וכשהאדם חוטא אף הדומם מושפע, וההשחתה חילחלה אף אל בעלי החיים. אף הם השחיתו דרכם וחיו מין עם שאינו מינו.
האדם בחטאו מתקלקל הוא בעצמו, ומקלקל את העולם עמו, ואז החטא מתרבה ומתקלקל ומשפיע גם על היושבים איתו. וזהו מה שאמרו חז"ל: אף החיות והבהמות והעופות נזקקו לשאינם מינם, וגם הארץ זינתה כי אנשי דור המבול טימאו עצמם ואת העולם כולו בטומאה כל כך גדולה עד שנכנסה טומאה גם בבעלי חיים וגם בצומח והתגברה עליהם עד שהאבידה מהעולם כל זכות קיום. מכאן ניתן להבין איך יתכן שבעלי החיים נזקקו לשאינם מינם וגרמו למבול הרי אין להם דעת! וזו הוכחה עד כמה השחית האדם את דרכו על הארץ ולכן בא המבול.
וכבר השמיענו מרן הבית יוסף זצ"ל בדרשותיו. מדוע נצרך היה מבול מים שישטוף את הכל? ותירץ, שעבירה מרעילה את האוויר! עבירות רבות – רעל דחוס. דור המבול – אוויר שלא ניתן לחיות בו, מבחינה רוחנית. אוויר מורעל מדרדר ומחטיא. והיה הכרח לחטא את העולם, להציפו מים, לטהר את האוויר!
ובתוך כל זה תיבה קטנה המטלטלת על פני הגלים הסוערים, תיבה המכילה את הגרעין ממנו יתפתח העולם לאחר המבול: נח, בניו ונשיהם, חיות ועופות. זה יהווה את המשך קיום האנושות והמשך קיום עולם החי בעולם, וכשעולם שלם חרב, ונח ובניו נבחרו לייסד עולם חדש – באיזו זכות נבחרו, מה נדרשו לעשות? נדרשו לשרת שנה שלמה את כל החיות והבהמות, העופות והרמשים, הזחלים והמעופפים! כי "עולם חסד יבנה", אין זכות ואין חובה נעלים יותר מעשיית חסד, מהטבה לזולת! ודרגות דרגות יש: נח היטיב לבעלי חיים, אברהם אבינו היטיב לנכרים, משה רבינו יצא אל אחיו וראה בסבלותם, היטה שכם לעזור לכל אחד. שלא לדבר על הטבה ללומדי תורה. אבל העיקר – להיטיב, לשרת, לעזור ככל היכולת!"…
לאחר כל זאת מקבל נח הוראה מפורשת מהקב"ה לצאת מן התיבה. וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך: כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ: ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו: כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה: ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח: וירח יהוה את ריח הניחוח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי:
על מילים אלו שבפסוק: וירח ה' את ריח הניחוח אמרו חז"ל במדרש רבא: הריח הקב"ה את ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש. וכן הריח ריחם של חנניה מישאל ועזריה עולים מכבשן האש.
מעניין הקב"ה מריח בקרבנותיו של נח את ריחם של אברהם אבינו, חנניה מישאל ועזריה? מה העניין?
נח אמרו חז"ל (זוהר ח"ג טו, א.) לא פעל בהשבת דורו בתשובה כאברהם אבינו, נשמעת כאן נימת ביקורת על מי שהתורה מעידה שהיה צדיק תמים. ולחובתו אובדן כל האנושות, המבול קרוי על שמו: "מי נח". "דבגיניה אשתציאו בני עלמא", שבגללו אבדו בני העולם, משום שלא עשה די להצלתם!
אמנם נח מקריב קרבנות לה' אך אלו הם קרבנות תודה שלאחר מעשה, לאחר המבול, לאחר הפורענות, לאחר הכחדת העולם. אך לא ראינו את נח מקריב קרבנות לה' קודם המבול לא קרבן אשם ולא קרבן חטאת כדי לרצות את הקב"ה ולפייסו שמא ישוב מחרון אפו וימחל ויסלח לאנשי דור המבול כמו שמצינו אצל יונה הנביא שהלך להגן על אנשי נינוה?
ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת: ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם: ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכיסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר: ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו: ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם: מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד: וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה:
אברהם אבינו כמה העתיר על סדום?
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט: ויאמר יהוה אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם: ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר: אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה: ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים: ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה: וילך יהוה כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו:
הוראה זו שנאמרה לנח לבנות את התיבה היתה מאה ועשרים שנה קודם בא המבול, כי ניתנה ארכה לבני אדם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, בתקופה זו יכלו כל אנשי הדור ההוא לחזור בתשובה ולבטל את גזירת המבול. אלא שכאן בא לידי ביטוי הפער הגדול בין נח לבין אברהם אבינו ע"ה, נח היה פסיבי ואילו אברהם היה אקטיבי!
רמז ניתן למצוא כאשר בתחילת הפרשה נאמר על נח כי היה איש צדיק תמים והנה בהמשך כאשר הקב"ה אומר לו בא אל התיבה נאמר שם כי אותך ראיתי צדיק לפני. מעניין מדוע ברישא נאמר צדיק תמים ואילו אח"כ נאמר רק צדיק?
רש"י הקדוש הסביר שאין אומרים אלא מקצת שבחו של אדם בפניו, ברישא דובר על נח לכן נאמר נח איש צדיק תמים, אך כשהקב"ה דיבר אל נח נאמר רק צדיק.
אך ניתן לפרש פירוש נוסף בעניין.
מתי אפשר לומר על אדם שהוא תמים – מושלם? כאשר אין הוא עושה רק לעצמו, לביתו, אלא מגלה איכפתיות גם לסובבים אותו, גם לאחרים, עושה נפשות ומעמיד תלמידים שהם כבנים. וממה שכתוב "תורת ה' תמימה משיבת נפש" אני למד שמי שמשיב נפשות וגואל אותם זהו תמים. אבל אם הוא בבחינת צדיק לעצמו הרי שאין הוא תמים – מושלם!
ויתכן שנח אכן בתחילה היה צדיק תמים כשניסה להשיב את אנשי דורו מדרכם הנילוזה אך כשגילה את אטימות לבם ואת סירובם לקבל תוכחתו ולא זו בלבד אלא אף איימו עליו לשבר את תיבתו ולמנעו מלהכנס אליה או אז התייאש מהם נח ופסק מלהוכיחם ואז ממילא דרגתו בהתאם לכך היתה, בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק.
וכן נאמר "את האלוקים התהלך נח" הליכתו היתה טובה ביותר עם האלוקים שהיה מדקדק יותר בעניינים שבין אדם למקום ובה היה מושלם אך לא בבין אדם לחברו.
לכן אומר לו הקב"ה כמו שבודדת את עצמך במשך מאה ועשרים שנה מאנשי דורך והיית פסיבי לכן בא אל התיבה, תסתגר ותתבודד שם, ובמקום לשרת את בני האדם ולעסוק בצרכי ציבור, תצטרך כעת להאכיל את החיות והבהמות, העופות והרמשים, הזחלים והמעופפים! אם לא ידעת לדאוג למדבר תדאג לחי.
ולבסוף היה צריך הקב"ה לומר לנח צא מן התיבה. צא מן הבדידות צא מן ההסתגרות שלך. וכשנח יוצא ורואה את תוצאות המבול הוא מרגיש שהתנהגותו לא היתה הולמת והוא מרגיש דחף וצורך להקריב קרבן עולה לה'. ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח: מהו קרבן עולה? קרבן עולה זה מסירות נפש! כיוון שכל הקרבן עולה בשלמות לה' כולו נשרף כליל ואין ממנו למקריב כלום.
כך אומר נח: רבש"ע כקרבן זה שכולו עולה לה' אני מוכן גם את עצמי להקריב כל כולי לפניך רבש"ע. לא עוד הסתגרות, לא עוד התבודדות אלא כל כולי למענך למען יצירי כפיך.
כך הבין נח שדרכו של אברהם אבינו ודרכם של חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם למען קדושתו יתברך ולמען האנושות כולה, זו הדרך ולא דרכו שלו הוא להתבודד ולהסתגר ולהיות צדיק לעצמו בלבד.
ע"ז באו חז"ל במדרש רבא ואמרו: מן העולות הללו שהקריב נח הריח הקב"ה את ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש. וכן הריח את ריחם של חנניה מישאל ועזריה עולים מכבשן האש.
הריח הקב"ה את ריחם של כל אותם שמסרו נפשם למענו בכל הדורות כולם והיוו חוליה קדושה באותה שרשרת נפלאה הקשורה לאברהם אבינו, לחנניה מישאל ועזריה.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
