פרשת נח | פרשת יהדות

פרשת נח

פרשת נח המלא - עם ניקוד וטעמים - חידושי תורה ופרפראות על הפרשה

ראשון ט אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. י וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם, אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, עַל הָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. טו וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה, אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ. יז וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל הַתֵּבָה אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. כא וְאַתָּה קַח לְךָ, מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. כב וַיַּעַשׂ, נֹחַ: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

שני א וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. ב מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וּמָחִיתִי, אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה. ה וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ו וְנֹחַ, בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וְהַמַּבּוּל הָיָה, מַיִם עַל הָאָרֶץ. ז וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. ח מִן הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ, עַל הָאֲדָמָה. ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ, אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת נֹחַ. י וַיְהִי, לְשִׁבְעַת הַיָּמִים; וּמֵי הַמַּבּוּל, הָיוּ עַל הָאָרֶץ. יא בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. יב וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. יג בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ, וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ; וְאֵשֶׁת נֹחַ, וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. יד הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ, וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, לְמִינֵהוּ; וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. טו וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ, אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר, אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. טז וְהַבָּאִים, זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים; וַיִּסְגֹּר יְהוָה, בַּעֲדוֹ. שלישי יז וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ. יח וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל פְּנֵי הַמָּיִם. יט וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר תַּחַת, כָּל הַשָּׁמָיִם. כ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה, גָּבְרוּ הַמָּיִם; וַיְכֻסּוּ, הֶהָרִים. כא וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל, הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, עַל הָאָרֶץ, חֲמִשִּׁים וּמְאַת, יוֹם.

א וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת נֹחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. ב וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן הַשָּׁמָיִם. ג וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. ד וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. ה וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. ז וַיְשַׁלַּח, אֶת הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. ח וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. י וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, מִן הַתֵּבָה. יא וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. יב וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, עוֹד. יג וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. יד וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה, הָאָרֶץ. רביעי טו וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל נֹחַ לֵאמֹר. טז צֵא, מִן הַתֵּבָה אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. יז כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. יח וַיֵּצֵא נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו, אִתּוֹ. יט כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד, כָּל יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ד אַךְ בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ, אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ בָהּ. חמישי ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ, וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת, עוֹלָם. יג אֶת קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל בָּשָׂר; וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל נֹחַ: זֹאת אוֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. שישי יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו, בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. כח וַיְחִי נֹחַ, אַחַר הַמַּבּוּל, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. כט וַיִּהְיוּ, כָּל יְמֵי נֹחַ, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת.

א וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת; וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים, אַחַר הַמַּבּוּל. ב בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס. ג וּבְנֵי, גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת, וְתֹגַרְמָה. ד וּבְנֵי יָוָן, אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ, כִּתִּים, וְדֹדָנִים. ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם, בְּאַרְצֹתָם, אִישׁ, לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם. ו וּבְנֵי, חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. ז וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן. ח וְכוּשׁ, יָלַד אֶת נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה. י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. יא מִן הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת נִינְוֵה, וְאֶת רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת כָּלַח. יב וְאֶת רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה. יג וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים, וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. יד וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים, אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים. טו וּכְנַעַן, יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. טז וְאֶת הַיְבוּסִי, וְאֶת הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי. יז וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי, וְאֶת הַסִּינִי. יח וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי, וְאֶת הַחֲמָתִי; וְאַחַר נָפֹצוּ, מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי. יט וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי, מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה, עַד עַזָּה: בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה, וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע. כ אֵלֶּה בְנֵי חָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם. כא וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם הוּא: אֲבִי, כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי, יֶפֶת הַגָּדוֹל. כב בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם. כג וּבְנֵי, אֲרָם עוּץ וְחוּל, וְגֶתֶר וָמַשׁ. כד וְאַרְפַּכְשַׁד, יָלַד אֶת שָׁלַח; וְשֶׁלַח, יָלַד אֶת עֵבֶר. כה וּלְעֵבֶר יֻלַּד, שְׁנֵי בָנִים: שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג, כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ, וְשֵׁם אָחִיו, יָקְטָן. כו וְיָקְטָן יָלַד, אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף, וְאֶת חֲצַרְמָוֶת, וְאֶת יָרַח. כז וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל, וְאֶת דִּקְלָה. כח וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל, וְאֶת שְׁבָא. כט וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה, וְאֶת יוֹבָב; כָּל אֵלֶּה, בְּנֵי יָקְטָן. ל וַיְהִי מוֹשָׁבָם, מִמֵּשָׁא, בֹּאֲכָה סְפָרָה, הַר הַקֶּדֶם. לא אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, לְגוֹיֵהֶם. לב אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

שביעי א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן נָפוּץ, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. י אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד: שְׁנָתַיִם, אַחַר הַמַּבּוּל. יא וַיְחִי שֵׁם, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד, חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יב וְאַרְפַּכְשַׁד חַי, חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת שָׁלַח. יג וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יד וְשֶׁלַח חַי, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת עֵבֶר. טו וַיְחִי שֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. טז וַיְחִ עֵבֶר, אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת פָּלֶג. יז וַיְחִי עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. יח וַיְחִי פֶלֶג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת רְעוּ. יט וַיְחִי פֶלֶג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ, תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כ וַיְחִי רְעוּ, שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת שְׂרוּג. כא וַיְחִי רְעוּ, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג, שֶׁבַע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כב וַיְחִי שְׂרוּג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת נָחוֹר. כג וַיְחִי שְׂרוּג, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כד וַיְחִי נָחוֹר, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת תָּרַח. כה וַיְחִי נָחוֹר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כו וַיְחִי תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר, וְאֶת הָרָן. כז וְאֵלֶּה, תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן; וְהָרָן, הוֹלִיד אֶת לוֹט. כח וַיָּמָת הָרָן, עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים. מפטיר כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן.

הפטרת פרשת נח בספר ישעיה פרקים נד’-נה’:

א רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. ב הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי. ג כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. ד אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי: כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא. ו כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ יְהוָה; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. ז בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ, יְהוָה. ט כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד, עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה. יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים. יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי חֵפֶץ. יג וְכָל בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה; וְרַב, שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. יד בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי; רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק, כִּי לֹא תִירָאִי, וּמִמְּחִתָּה, כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ. טו הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס, מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ, עָלַיִךְ יִפּוֹל. טז הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל. יז כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה.

א הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף; לְכוּ שִׁבְרוּ, וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר, יַיִן וְחָלָב. ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם; וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. ד הֵן עֵד לְאוּמִּים, נְתַתִּיו; נָגִיד וּמְצַוֵּה, לְאֻמִּים. ה הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא, וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.

{ט} אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו, סיפר בשבחו,  (א) שנאמר זכר צדיק לברכה (משלי י, ז.). דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם  (ב) של צדיקים מעשים טובים בדורותיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי,  (ג) לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.)את האלהים התהלך נח. ובאברהם  (ד) הוא אומר אשר התהלכתי לפניו (בראשית כד, מ.), נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר,  (ה) וזהו שמושו של ל’ בלשון  (ו) כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך (שם יג, יז.), להבא. התהלך נח, לשעבר. התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), להבא. ובא והתפלל אל הבית הזה (מלכים-א ח, מב.), לשון עבר, אלא שהוי”ו שבראשו  (ז) הופכו להבא: {יא} ותשחת. לשון ערוה  (ח) ועבודת אלילים (סנהדרין נז.)(ס”א, ערוה, כי השחית כל בשר את דרכו, ועבודת אלילים) כמו פן תשחיתון (דברים ד, טז.)ותמלא הארץ חמס.  (ט) גזל (ס”א, שנאמר) ומן החמס אשר בכפיהם (יונה ג, ח.){יב} כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין  (י) לשאינן מינן: {יג} קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה  (כ) לעולם, והורגת  (ל) טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם  (מ) אלא על הגזל (סנהדרין קח.)את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט, כט.), מן העיר. חלה את רגליו (מלכים-א טו, כג.), מן רגליו. דבר אחר את הארץ, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של  (נ) עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו: {יד} עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק”כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב”ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גופר. כך שמו, ולמה ממין זה, על שם גפרית,  (ס) שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים,  (ע) דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ,  (פ) ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ: {טז} צהר.  (צ) יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב”ר לא, יא.)ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משופע ועולה, עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי  (ק) שיזובו המים למטה (ס”א אינו: מכאן ומכאן)בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים  (ר) בה: תחתים שנים ושלשים. ג’ עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל (שם){יז} ואני הנני מביא. הנני מוכן  (ש) להסכים עם אותם  (ת) שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה.)מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך,  (א) וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער, שננערו שם כל מתי מבול. (ס”א מימי וכן הגיה מהרש”ל בחכמת שלמה במס’ שבת){יח} והקמתי את בריתי. (ב”ר) ברית היה צריך, על הפירות שלא  (ב) ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו  (ג) רשעים שבדור (ב”ר לא, יב.)אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו  (ד) בתשמיש המטה (שם){יט} ומכל החי. אפילו  (ה) שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם  (ו) לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה: {כ} מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו,  (ז) וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה (סנהדרין קח:){כב} ויעש נח. זה בנין  (ח) התיבה (ב”ר לא, יד.):

בראשית פרק-ז

{א} ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (ב”ר לב, ג. – עירובין יח:){ב} הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו  (ט) שלמד נח תורה: שבעה שבעה. כדי שיקריב  (י) מהם קרבן בצאתו: {ג} גם מעוף השמים וגו’. בטהורים הכתוב מדבר, ולמד  (כ) סתום מן המפורש: {ד} כי לימים עוד שבעה. אלו ז’ ימי אבלו של מתושלח (סנהדרין קח:) הצדיק,  (ל) שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפורענות, צא וחשוב שנותיו של מתושלח, ותמצא שהם כלים בשנת ת”ר שנה לחיי נח: כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על ק”כ שנה: ארבעים יום. כנגד יצירת הולד, שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים: {ה} ויעש נח. זה ביאתו לתיבה: {ז} נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה,  (מ) מפני שהעולם שרוי בצער: מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים: {ט} באו אל נח.  (נ) מאליהן: שנים שנים. כלם הושוו במנין זה,  (ס) מן הפחות היו שנים: {יא} בחודש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, ר’ יהושע אומר זה אייר: נבקעו.  (ע) להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה (סנהדרין קח.){יב} ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו’. אין יום ראשון מן המנין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בכ”ח בכסלו לר’ אליעזר, שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי י”ב ממרחשון וכ”ח מכסליו: {יג} בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה,  (פ) אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב”ה אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום: {יד} צפור כל כנף. דבוק הוא,  (צ) צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים. (כנף זה לשון נוצה, כמו ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א, יז.), שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה){טז} ויסגור ה’ בעדו. הגין עליו  (ק) שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו  (ר) מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא, בעד כל רחם (בראשית כ, יח.), בעדך ובעד בניך, עור בעד עור (איוב ב, ד.), מגן בעדי (תהלים ג, ד.), התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), כנגד עבדיך: {יז} ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה  (ש) במים י”א אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו: {יח} ויגברו.  (ת) מאליהן: {כ} חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים  (א), לאחר שהשוו המים לראשי ההרים: {כב} נשמת רוח חיים. נשימה  (ב) של רוח חיים: אשר בחרבה. ולא  (ג) דגים שבים (סנהדרין קח.){כג} וימח. לשון ויפעל  (ד) הוא, ואינו לשון ויפעל, והוא מגזרת  (ה) ויפן ויבן. כל תיבה  (ו) שסופה ה”א, כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי”ו יו”ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו”ד: אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם  (ז) (ב”ר לב, יא.) מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא, לא.):

בראשית פרק-ח

{א} ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה’ כי רבה רעת האדם וגו’ (בראשית ו, ה.) ויאמר ה’ אמחה (שם ז.), והוא שם מדת רחמים: ויזכור אלהים את נח וגו’. מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן,  (ח) ושלא שמשו בתיבה: ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין  (ט) והנחה עברה לפניו: על הארץ. על עסקי הארץ: וישכו. כמו כשוך חמת המלך (אסתר ב, א.), לשון הנחת חמה: {ב} ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם,  (י) כגון חמי טבריא וכיוצא בהם: ויכלא. וימנע, כמו לא תכלא רחמיך (תהלים מ, יב.), לא יכלה ממך (בראשית כג, ו.){ג} מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור  (כ) והוא אחד בסיון. כיצד, בכ”ז בכסליו פסקו  (ל) הגשמים, הרי ג’ מכסליו, וכ”ט מטבת הרי ל”ב, ושבט ואדר וניסן ואייר קי”ח, הרי ק”נ: {ד} בחדש השביעי. סיון, והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים: בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י”א אמה. שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים, והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב, חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לד’ ימים, נמצא שבי”ו בסיון לא חסרו אלא ד’ אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה משוקעת י”א אמה במים שעל ראשי ההרים: {ה} בעשירי וגו’. נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול,  (מ) ועשירי לכסליו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון,  (נ) והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, וכ”א יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה. ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן: {ו} מקץ ארבעים יום. משנראו  (ס) ראשי ההרים: את חלון התבה אשר עשה.  (ע) לצהר (ב”ר לג, ה.), ולא זה פתח  (פ) התיבה העשוי לביאה ויציאה: {ז} יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, וכמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:)עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב”ר שם), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים  (צ) בימי אליהו, שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מלכים-א יז, ו.){ח} וישלח את היונה. לסוף ז’ ימים, שהרי כתיב ויחל עוד ז’ ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז’ ימים: וישלח. אין זה לשון שליחות  (ק) אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו: {י} ויחל. לשון המתנה, וכן לי שמעו ויחלו (איוב כט, כא.), והרבה יש במקרא: {יא} טרף בפיה. אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה,  (ר) כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות (שיר השירים ה, יב.), כיוני הגאיות כלם הומות (יחזקאל ז, טז.), כיונה פותה (הושע ז, יא.)טרף. חטף.  (ש) ומדרש אגדה (עירובין יח:) לשון מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר,  (ת) אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב”ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם: {יב} וייחל. הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל, ויחל  (א) וימתן, וייחל ויתמתן: {יג} בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר”ה יא:)חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה: {יד} בשבעה ועשרים. וירידתן בחדש השני בי”ז. אלו י”א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה: יבשה. נעשה גריד כהלכתה: {טז} אתה ואשתך וגו’. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה: {יז} הוצא. הוצא כתיב היצא קרי,  (ב) היצא, אמור להם שיצאו, הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה: ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש: {יט} למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לידבק במינן: {כ} מכל הבהמה הטהורה. אמר, לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו ז’ ז’, אלא  (ג) כדי להקריב קרבן מהם (ב”ר כו, א. – לד, ט.){כא} מנעריו. מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע: לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה,  (ד) הוא שכתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח,  (ה) ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו.){כב} עוד כל ימי הארץ וגו’ לא ישבתו. ו’ עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו, זרע, חצי כסליו וטבת וחצי שבט,  (ו) וקור, וכו’ בבא מציעא (קו:)(ס”א עוד כל ימי כלומר תמיד, כמו עוד טומאתו בו)קור. קשה מחורף: חורף. עת זרע שעורים וקטנית החריפין להתבשל מהר.  (ז) קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן (מהרש”ל, קציר חצי ניסן ואייר וחצי סיון)קיץ. הוא זמן לקיטת תאנים, וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ, כמו והלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל-ב טז, ב.)חום. הוא סוף ימות החמה, חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט.), שלהי קייטא  (ח) קשיא מקייטא: ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו  (ט) המזלות,  (י) ולא ניכר בין יום ובין לילה (ב”ר כה, ב. – לד, יא.)לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה  (כ) מלהתנהג כסדרן:

בראשית פרק-ט

{ב} וחתכם. ואימתכם, כמו תראו חתת (איוב ו, כא.). ואגדה, לשון חיות (שבת קנא:), שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים: {ג} לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון בשר אלא ירק עשב,  (ל) ולכם, כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל (סנהדרין נט:){ד} בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי,  (מ) כלומר, כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר: בנפשו דמו. בעוד נפשו בו: בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי, ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי: {ה} ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש  (נ) מהשופך דם עצמו: לנפשותיכם. אף החונק עצמו,  (ס) אף על פי שלא יצא ממנו דם: מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול, והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט, יג.), לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות: ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש: מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב”ה דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו, במס’ מכות (י:), הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו’: {ו} באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם וגו’: עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא: {ז} ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו,  (ע) הראשונה לברכה וכאן לצווי (כתובות ה.), ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סג:){ט} ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב”ה שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה  (פ) אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות: {י} חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות: מכל יצאי התיבה. להביא שקצים  (צ) ורמשים: לכל חית הארץ. להביא המזיקין, שאינן בכלל החיה אשר אתכם. שאין הילוכן עם הבריות: {יא} והקמתי. אעשה קיום לבריתי,  (ק) ומהו קיומו, את הקשת, כמו שמסיים והולך: {יב} לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות,  (ר) לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי (ב”ר לה, ב.){יד} בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפני להביא  (ש) חשך ואבדון לעולם: {טז} בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם, שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה, אלא זהו מדרשו, כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם (לחייב אתכם), אני רואה את האות ונזכר: {יז} זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו, הרי האות שאמרתי: {יח} וחם הוא אבי כנען. למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען: {כ} ויחל. עשה עצמו חולין (ב”ר לו, ג.) (ת) שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: איש האדמה. אדוני האדמה, כמו איש  (א) נעמי (רות א, ג.)ויטע כרם. כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי  (ב) תאנים (ב”ר שם){כא} אהלה. אהלה כתיב, רמז לי’ שבטים שנקראו על שם שומרון  (ג) שנקראת אהלה,  (ד) שגלו על עסקי היין, שנאמר השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו.)ויתגל. לשון ויתפעל: {כב} וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו (ב”ר לו, ז.), לכך הוזכר על הדבר ונתקלל: וירא את ערות אביו. יש אומרים  (ה) סרסו ויש אומרים רבעו (סנהדרין ע.){כג} ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד (ב”ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל לט, יא.). וחם שבזה את אביו, נאמר בזרעו כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף  (ו) וחשופי שת וגו’ (ישעיה כ, ד.)ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית: {כד} בנו הקטן. הפסול  (ז) והבזוי, כמו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי (ירמיה מט, טו.){כה} ארור כנען. אתה גרמת לי  (ח) שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו,  (ט) אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג’ בנים ועודנו מבקש בן רביעי: {כו} ברוך ה’ אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו  (י) לתת להם את ארץ כנען: ויהי. להם כנען למס עובד: {כז} יפת אלהים ליפת. מתורגם: יפתי, ירחיב: וישכון באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים (ב”ר לו, ח.), אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה, והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם: ויהי כנען עבד. אף משיגלו  (כ) בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען:

בראשית פרק-י

{ב} ותירס.  (ל) זו פרס (ב”ר לז, א.){ח} להיות גבור. להמריד  (מ) כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה: {ט} גבור ציד. צד דעתן של בריות בפיו, ומטען למרוד במקום: לפני ה’. מתכוין  (נ) להקניטו על פניו: על כן יאמר. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר, זה, כנמרוד גבור ציד (שם, ב.){יא} מן הארץ. כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם (שם, ד.){יב} העיר הגדולה. היא  (ס) נינוה, שנאמר ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים (יונה ג, ג.){יג} להבים. שפניהם דומים  (ע) ללהב: {יד} פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם  (פ) אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים: {יח} ואחר נפצו. מאלה נפוצו  (צ) משפחות הרבה: {יט} גבול. סוף ארצו. כל גבול לשון סוף וקצה: באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחבירו, גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני: {כ} ללשונותם בארצותם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כלם בני חם הם: {כא} אבי כל בני עבר. הנהר  (ק) היה שם: אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול, אם שם, כשהוא אומר שם בן מאת שנה וגו’ שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן ת”ק שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה,  (ר) ושם לא הגיע למאה עד שנתים אחר המבול: אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו: {כה} נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם, למדנו שהיה עבר נביא, שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פ”א) שבסוף ימיו נתפלגו,  (ש) שאם תאמר בתחלת ימיו,  (ת) הרי יקטן אחיו צעיר ממנו, והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר ויקטן ילד וגו’, ואחר כך ויהי כל הארץ וגו’, ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת, שבשנת מות פלג נתפלגו: יקטן. שהיה עניו ומקטין  (א) עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו: {כו} חצרמות. על שם  (ב) מקומו, דברי אגדה (ב”ר לז, ח.):

בראשית פרק-יא

{א} שפה אחת. לשון  (ג) הקודש: ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו  (ד) של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, (ס”א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ”ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. (ב”ר לח, ו.){ב} בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו’ הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום  (ה) להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער: {ג} איש אל רעהו. אומה לאומה,  (ו) מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען: הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפרקליי”ר בלעז (בערייטען צוריכטען)לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה: ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טוול”ש (ציגעל דאכשטיינע) שורפים אותם בכבשן: לחמר. לטוח הקיר: {ד} פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו  (ז) מכאן: {ה} וירד ה’ לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ’ נח יח.)בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול: {ו} הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות: החלם. כמו אמרם עשותם,  (ח) להתחיל הם לעשות: לא יבצר מהם וגו’ לעשות.  (ט) בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.){ז} הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה: הבה. מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר  (י) הבה נרדה: ונבלה. ונבלבל נו”ן משמש בלשון רבים, וה”א אחרונה יתירה,  (כ) כה”א של נרדה לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו  (ל) ופוצע את מוחו: {ח} ויפץ ה’ אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד.){ט} ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום: {י} שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר  (מ) המבול: {כח} על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה (ב”ר לח, יג.), יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש, אור, בקעה, וכן באורים כבדו ה’ (ישעיה כד, יד.), וכן מאורת צפעוני (שם יא, ח.), כל חור ובקע עמוק קרוי אור: {כט} יסכה. זו שרה, על שם שסוכה  (נ) ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, (ס”א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה). ועוד יסכה לשון נסיכות, (סנהדרין ל”ט), כמו שרה לשון שררה: {לא} ויצאו אתם. ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי: {לב} וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ”ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל  (ס) ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, (ס”א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי: בחרן. הנו”ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום:

מפרשים על פרשת נח

שניים מקרא ואחד תרגום על התורה | פרשת יהדות

שניים מקרא ואחד תרגום – פרשת נח

{ט} אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹֽרֹתָיו אֶת הָֽאֱלֹהִים הִֽתְהַלֶּךְ נֹֽחַ:  מ  אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹֽרֹתָיו אֶת הָֽאֱלֹהִים הִֽתְהַלֶּךְ נֹֽחַ:  ת  אִלֵן

דעת זקנים על התורה | פרשת יהדות

דעת זקנים על פרשת נח

{ב}מכל הבהמה הטהורה. פרש”י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה ותימה מהא דאמרינן בזבחים פ’ פרת חטאת מנא ידע כל שהתיבה קולטתו טהור. וכל

כלי יקר על התורה | פרשת יהדות

כלי יקר על פרשת נח

{ט}אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו’. פירש”י הואיל והזכירו ספר בשבחו, ולפ”ז היה לו לספר בשבחו סוף בראשית כי גם שם הזכירו אלא לפי שנאמר

תרגום יונתן על התורה | פרשת יהדות

תרגום יונתן על פרשת נח

{ט} אלה תּוֹלְדוֹת נח אִלֵין יְחוּסִין דִגְנִיסַת נחַ נחַ הֲוָה גְבַר זַכְּאַי שְׁלִים בְּעוֹבְדִין טָבִין הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ הֲלִיךְ נחַ: {י} וְאוֹלִיד נחַ תְּלָתָא בְּנִין יַת שֵׁם

בעל הטורים על התורה | פרשת יהדות

בעל הטורים על פרשת נח

{ט}אלה תולדות נח. ד’ דסמיכי אלה תולדות השמים. אלה תולדות נח אלה תולדות שם. אלה תולדות יעקב. בכולן פסל שלפניו אלה תולדות השמים פסל תהו

אבן עזרא על התורה | פרשת יהדות

אבן עזרא על פרשת נח

{ט}אלה תולדות. כמו הקורות כטעם מה ילד יום. וכמוהו אלה תולדות יעקב. איש צדיק. במעשיו: תמים בלבו. ותמים תאר השם פעלי הכפל והוא תמים: וטעם בדורותיו. בדורו בעת המבול

שפתי חכמים | פרשת יהדות

שפתי חכמים על פרשת נח

{ט}א(נח”י), כתב הרא”ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא

רמב"ן על התורה | פרשת יהדות

רמב”ן על פרשת נח

{ט}אלה תולדות נח. טעמו פירשו בו (הראב”ע והרד”ק) קורותיו כטעם מה ילד יום (משלי כז א) וירמוז אל כל הפרשה ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו והנכון

אור החיים על הפרשה | פרשת יהדות

אור החיים על פרשת נח

{ט}אלה תולדות נח. אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם. יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר

חידושי תורה על פרשת נח

וישלח את העורב | פרשת יהדות

וישלח את העורב

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פרשת נח ח’-ז’ח’)העורב נשלח

מפני מי המבול | פרשת יהדות

מפני מי המבול

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (פרשת נח ז. ז’)מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו

כפירה מבית ומחוץ | פרשת יהדות

כפירה מבית ומחוץ…

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (פרשת נח ו, יד). מספרים על הרב עזריאל הילדסהימר זצ”ל, רבה

כי מלאה הארץ חמס | פרשת יהדות

כי מלאה הארץ חמס

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (פרשת נח ו-יג)אסון נורא התרחש בתקופתו של נח

מבול – התבוללות | פרשת יהדות

מבול – התבוללות

המבול של נח עם ההוראות שנאמרו לנח מזכירות לנו את מצבנו בדורות האחרונים לא מבול של דם ואש ותמרות עשן ולא צונאמי – מים אלא

תוכן עניינים
אהבתם? שתפו ברשת!
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
מאמרים חדשים שעלו לאתר
פרשת וישלח | פרשת יהדות
פרשת וישלח

פרשת וישלח פרשת וישלח – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק לב’ ראשון ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל עֵשָׂו אָחִיו,

הלכות שבת הגדול | פרשת יהדות
הלכות שבת הגדול

הלכות שבת הגדול שבת הגדול היא שבת שלפני פסח שקוראים אותו שבת הגדול בפני הנס שנעשה בו. התוספות בשבת דף פז‘ מביא בשם ספר שמות

הלכות עונג שבת | פרשת יהדות
הלכות עונג שבת

הלכות עונג שבת הדין שנקרא עונג שבת הוא דין לכבד את השבת בכל דבר שעל ידי זה השבת תהיה מפוארת ומכובדת, כגון לענג את השבת

פרשת ויצא | פרשת יהדות
פרשת ויצא

פרשת ויצא פרשת ויצא – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כח’ ראשון י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. יא

פרשת תולדות | פרשת יהדות
פרשת תולדות

פרשת תולדות פרשת תולדות – עם ניקוד וטעמים – חידושי תורה ופרפראות על הפרשה פרק כה’ ראשון יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד

מעוניינים לפרסם כתבה? השאירו פרטים!
Translate »
שינוי גודל גופנים
ניגודיות