זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (פרשת חוקת יט, ב).
"חוקה" פירושה מצוה שאין בכוחינו לעמוד על טעמה וסודה, והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא בלבד. כמו שנאמר: "כי חוק – לישראל הוא, משפט – לאלקי יעקב". עבורנו הרי זה חוק בלא טעם מובן, ולה' הוא משפט מובן וברור.
ואמר מרן ה"בית יוסף" זצ"ל בדרשותיו: זהו שנאמר כאן: "זאת חוקת התורה", חוק בלא טעם. אז אם ישאלונו מדוע אנו מקיימים אותו, נענה ונאמר: "אשר ציוה ה'", משום שהקדוש ברוך הוא ציוונו, והוא יודע מדוע. כמו חולה הנוטל תרופות ואינו יודע מה טיבן וכיצד הן מרפאות, משום שהוא סומך ובוטח ברופא המומחה!
במדרש רבה (חוקת סי' ח'): כתוב ששאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: מעשים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשים אותה ונותנים אותה ואת אפרה על טמא מת, ולאחר י"ג טפין שתזו עליו ב' פעמים, אומרים לו: טוהרת! ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: וכשאתם רואים אדם שנכנסה בו תזזית (רוח רעה ושגעון) מה אתם עושים לו? השיבו הגוי: מביאין עקרין (שרשי עשבים) ומעשנים תחתיו, ומכבים עליה מים והרוח הרעה בורחת. אמר לו רבן יוחנן: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כך אנו מזין על הטמא מת מי נדה ובורחת לה הטומאה. יצא הגוי הטמא מבית המדרש והקיפו תלמידי רבי יוחנן את שלחנו, ושאלוהו: את הגוי דחית אותו בקנה? אך אנו רצוננו לדעת באמת תשובה לשאלתו.
השיבם רבי יוחנן: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין לעבר על גזרתי, כדכתיב: "זאת חקת התורה".
ישנן מצוות שכליות והגיוניות שהשכל האנושי מחייב דוגמת מצוות כבוד אב ואם, לא תרצח, לא תגנב וכו'. אך כנגדן יש מצוות חוקיות, שאין בהם טעם והגיון דוגמת פרה אדמה, שעטנז, כלאים.
אם לכל מצוה היתה סיבה שמיישבת דעתו של אדם, היתה תורה ניתנת לשיפוטו של האדם. וכל אחד יקיים את המצוות הנראות לו לפי הבנתו ותורה מה תהא עליה? לכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא מצוות חוקיות בלי להבין טעמם, כדי לדעת שצריכים לקיים את המצוות גם אם לא מבינים, ולא יודעים. וכמו שכתוב בספרים הקדושים: תכלית הידיעה, שנדע שלא נדע. דהינו, שצריכים לדעת שלמעשה איננו יודעים כלום, הכל לגבינו בבחינה של חקה. אי הבנה זו מוכיחה בעליל את מציאותו יתברך, כשלא מבינים את הנעשה בחיים, זו ההוכחה שיש כאן השגה אלקית.
מעשה שהיה:
כשעלה הגאון רבי שמואל הורוביץ זצ"ל על כס רבנותו בניקלשבורג, דרש דרשה עמוקה בסוגיית "טעם כעיקר" (פסחים מד:), האם טעם איסור בתבשיל נחשב כממשות האיסור. הפלפול היה עמוק כל כך, עד שכל הלמדנים חדלו מלהבין. רק אדם אחד בירכתי בית המדרש הנהן בראשו כל העת.
אמר הרב בליבו: הנה, הוא היחיד המבין כאן משהו, וייחד אליו את דבריו.
כשסיים את הפלפול, אמר הלה שיש בפיו שאלה: הרב דיבר כל הזמן על "טעם כעיקר", והנה "תם" – מבין הוא, ההוא מן ההגדה של פסח. ו"כיכר" – הרי זו כיכר לחם של חמץ. ושאלתו: מה לכיכר של חמץ בהגדה של פסח?…
זה היה היחיד ש"הבין"…
ואנו, האם אין הבנתנו בתורת ה' ובמצוותיה משולה ל"הבנתו" של אותו אדם? הרי אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, שחשב שהבין את טעמן של המצוות, כשהגיע לפרשת פרה אדומה – "הרים ידים", ואמר: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני!" (קהלת ז. כג'). ופירש הר"ן זצ"ל שממנה הבין שלמעשה אינו משיג עומק המצוות כולן! הואיל ואני רואה שאיני מבין את טעם המצווה הזו – אות הוא שאיני מבין למעשה גם את טעם המצוות האחרות! שאין כח בשכלו של אדם לעמוד על כוונתו של הבורא יתברך, ואפילו יהא נחון בחכמת שלמה!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
