כחם של חז"ל

לאחר הסיפור העוצמתי של מתן תורה שמופיע בפרשת יתרו. פרשת משפטים כוללת ציווים ורשימת דינים העוסקים בהתנהלות שבין אדם לחברו.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הקדוש ברוך הוא מצווה את משה להעביר לבני-ישראל רשימת דינים ארוכה העוסקים במצוות שבין אדם לחברו. 

דיני עבדים

יהודי שנתפס בגניבתו ואין באפשרותו לשלם את הגניבה בית הדין מוכרים אותו לעבד. תקופת העבדות תהיה שש שנים לכל היותר. מותר לאדון להעניק לו שפחה כדי שתוליד ממנו בנים אך כשהוא משתחרר השפחה לא משתחררת. במידה והעבד אוהב את אשתו ומסרב להשתחרר, אדונו רוצע את אוזניו במרצע והוא ישאר עבד עד לשנת היובל.

הרוצח את חברו בכוונה תחילה חייב מיתה. אם הוא עשה זאת בשגגה, עליו להימלט ל"עיר מקלט" שם לא יוכל גואל הדם המבקש נקמה לפגוע בו.

הפוצע את חברו ישלם לו תשלומים שונים על הפציעה: דמי אבטלה על כך שלא יכל לעבוד כשנפצע, כסף עבור הטיפולים הרפואיים, תשלום על הכאב והבושה שנגרמו לו וכן תשלום על הפיחות בשוויו שאירע כתוצאה מן הפציעה.

שמירת רכוש (ושור)

אדם שיש לו שור עליו לשומרו ולוודא כי לא יזיק אחרים. במידה ושור הרג אדם: אם אין לו עבר של שלוש נגיחות הוא נקרא 'שור תם', יש לסקול את השור אך בעל השור פטור. אם יש לו עבר שנגח שלש פעמים, הוא נקרא 'שור מועד', בנוסף לסקילת השור בעליו חייב מיתה בידי שמים על כך שלא שמר עליו שלא יזיק ועליו לשלם כופר.

גנבים ומזיקים

דיני הגנב: במידה והוא נתפס בגניבתו, עליו לשלם כפול משווי הגניבה. אם הוא גנב שור או שה ושחט אותם ומכרם, עליו לשלם כפול ארבע בגניבת שה, וכפול חמש בגניבת שור.

כאשר בעל הבית הנגנב חשש לחייו וכהגנה עצמית הרג את הגנב הוא פטור. ועוד דינים רבים שבין אדם לחברו

פעמים רבות נתקלים אנו בחילוקי דעות בדינים ובמנהגים שונים בין קהילה לקהילה ופעמים אף באותה קהילה.

פעמים שאנו שואלים את עצמנו: להיות יהודי זה לא קל! יהודי חייב בקיום תרי"ג מצוות 613 ועוד שבע מצוות דרבנן נר חנוכה, מקרא מגילה, ברכות הנהנין, נר שבת, נטילת ידיים, עירובין, הלל בחגים יחד זה שש מאות ועשרים מצוות כמניין כתר.

אין רגע אחד בחיי היהודי שאין לתורה מה לומר לנו, התורה מצווה אותנו על כל רגע ורגע, על כל פעולה ופעולה שאנו עושים, יהודי הוא יהודי בכל רגע מחייו, זה בא לידי ביטוי בשש מאות ועשרים מצוות שקיבלנו

אמנם בהר סיני נאמרו לנו עשרת הדברות, אך התורה רמזה לנו בתוך עשרת הדברות על כל המצוות. בעשרת הדיברות יש שש מאות ועשרים אותיות כנגד כל המצוות כולם, לומר לך עשרת הדברות הם בסיס ושורש התורה שמהם נמשכים כל שאר מצוות התורה.

והשאלה הגדולה והחשובה שכולם שואלים ותמהים, מדוע צריכים כל כך הרבה מצוות, למה מסובך כל כך להיות יהודי?

כל כך הרבה מצוות שמצריכים אותנו לעבוד את הקב"ה כל כך קשה. אדם בונה בית חדש צריך לעשות מעקה, לעשות חנוכת הבית, לקבוע מזוזות. נושא אשה צריך לעשות חופו"ק כדת משה וישראל, קנה חליפה צריך להזהר משעטנז, עולה לישון צריך לקרוא קריאת שמע, קם בבוקר צריך להתעטף בציצית ולהניח תפילין, במשך היום צריך ללמוד תורה ועוד ועוד ועוד אין רגע אחד פנוי. קשה להיות יהודי!

והשאלה הגדולה והפשוטה שמנקרת במוחנו, מהיכן הגיעו כל המצוות הרבות שלא כתובים בתורה? כשלומדים את התורה שבכתב, חמשת חומשי תורה לא מוצאים שם את כל המצוות שאנו מקיימים, אנו מניחים תפילין בכל בוקר, איפוא כתוב בתורה שצריך להניח תפילין. אמנם כתוב בתורה וקשרתם לאות על ידך, אבל התורה לא אומרת מה לקשור על היד, מי אמר שזה תפילין. והיו לטוטפות בין עיניך, מה יהיו לטוטפות בין עיניך, התורה לא אומרת. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, את מה לכתוב על המזוזות, אולי התורה מתכוונת לכתוב את כל התורה ולקבוע אותה בדלת על המזוזות? אנחנו חובשים כיפה, היכן כתוב בתורה שצריך לחבוש כיפה? היכן מוזכר בתורה שצריך להתפלל, בטח לא שלש פעמים ביום? היכן מוזכר בתורה לבנות בית הכנסת? התורה כותבת זכור ושמור את השבת, בתורה לא כתוב שאסור לבשל בשבת או ליסוע בשבת, או לדבר בפלאפון, כל האיסורים האסורים בשבת לא כתובים בתורה.

השאלה מקבלת משנה תוקף בעצם המחלוקות הרבות שיש כמעט על כל הלכה והלכה, על כל מנהג ומנהג. כמה וכמה נוסחאות שונות בסדר התפילות כל עדה והנוסח שלה, מה קורה פה, למה זה, והלא אלוקים אחד יש לנו, תורה אחת, משה רבנו אחד של כולנו, אז מה המקור לכל המנהגים והמחלוקות השונות הרבות שקיימות כמעט על כל דין ועל כל הלכה. לכאורה היתה צריכה להיות הלכה אחת ומנהג אחד לכולם? 

למעשה רוב פרטי המצוות והמנהגים נקבעו על ידי חז"ל בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב שקיבלנו מהקב"ה בהר סיני

והשאלה היכן כתוב בתורה שחז"ל אמורים לפרשן את התורה? מהיכן שאבו חז"ל את הכח והסמכות לקבוע את כל המצוות הרבות הללו, לפרש, לפתח ולהרחיב את מצוות התורה שבכתב.

שאלה נוספת, כלום הקב"ה זקוק לעזרה

הקב"ה זקוק לשותפות של החכמים שיפרשו, ירחיבו ויפתחו את התורה, מדוע הקב"ה לא מסר לנו את כל המצוות על פרטיהן ודקדוקיהן במעמד הר סיני והניח לחכמים לעשות זאת במקומו

השאלה הזו כל כך רלוונטית בפרשה זו כיוון שבפרשתנו פרשת משפטים היא פרשת הדינים שאנו קוראים אותה מיד לאחר מתן תורה ובפרשה זו מגלים אנו את כוחם ועוצמתם של חז"ל כאשר לוקחים הם פסוק מהתורה, פסוק כל כך פשוט שכל מי שקורא את הפסוק מבין אותו כפשוטו ואין דרך נוספת להבין אותו. באים חז"ל ומתעלמים מהפשט הכל כך פשוט של הפסוק, עוקרים מהיסוד את פירושו הפשוט ומבארים אותו על פי הבנתם בצורה שונה ומשמעותית לחלוטין בהסתמכם על המסורת שעברה לידם מדור לדור

ידוע שמידה כנגד מידה (ידוע כ"עַיִן תַּחַת עַיִן") הוא עיקרון מוסרי הנהגתי ומשפטי שהוא מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוקים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, גומל לאיש חסיד כמפעלו, נותן לרשע רע כרשעתו ואף בית הדין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים.

הנה אומרת התורה שלש פעמים במפורש בשלושה מקומות: "עין תחת עין" מה שעשית כך יעשו לך!

בפרשתנו אומרת התורה:  וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים… וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: (שמות כא', כג' – כד')

בחומש ויקרא חוזרת ואומרת התורה: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: (ויקרא כד, כ'):

פעם נוספת, בחומש דברים (יט כא') אומרת התורה שוב: וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל:

שלש פעמים בצורה מפורשת ופשוטה חוזרת התורה ואומרת עין תחת עין, מה שעשית כך יעשו לך!

באים חז"ל ומתעלמים מפשוטו של מקרא ומבארים בתורה שבעל פה (בבא קמא, פד, משנה א): "עין תחת עין – סימא את עין חבירו, נותן לו דמי עינו". לא עין תחת עין אלא ממון – כסף תחת עין

וכולם נזעקים הייתכן? כיצד יתכן שביאור התורה שבעל פה נראה שונה לחלוטין מפשוטו של מקרא? האם ביארו החכמים את התורה כרצונם (חלילה)?  

מספרים על יולדת בעיירה שכרעה ללדת ביום שבת

יום מושלג, כפור מינוס עשרים מעלות, והמיילדת לא בעיירה. נגשו לעגלון שיסיע אותה לעיר ללדת. אמר העגלון אני לא יכול לקחת אותה ככה הגלגלים קפואים אני צריך לשמן אותם, רצו לרב העיירה לשאול, אמר להם הרב שישמן ויקח אותה מיד לפני שתלד כאן בכפור הזה זה ממש פיקוח נפש. אמרו לעגלון אוקי תשמן מהר את הגלגלים ותקח אותה מהר. אמר להם העגלון לא, אני לא יכול בקור הזה ליסוע אני צריך להירגע עם סיגריה בדרך. רצו לשאול את הרב, אמר להם שיעשן גם נרגילה רק שיקח אותה כבר. שמע העגלון ואמר אני צריך גם בקבוק וויסקי לחמם את עצמי בכפור הזה, הרב אמר תנו לו רק שיצא כבר לדרך. העגלון יוצא מבית הרב שמח ואומר לחברים, תראו כמה דברים הרבנים יודעים והם לא מגלים! 

שלש פעמים בצורה מפורשת ופשוטה חוזרת התורה ואומרת עין תחת עין, מה שעשית כך יעשו לך! הוצאת עין יוציאו לך עין, נכון שזה לא נאור אבל מה לעשות זה מה שהתורה אמרה. באים חז"ל ומתעלמים מפשוטו של מקרא ומבארים בתורה שבעל פה (בבא קמא, פד, משנה א): "עין תחת עין – סימא את עין חבירו, נותן לו דמי עינו". לא עין תחת עין אלא ממון – כסף תחת עין! אומדים בשוק העבדים כמה עולה עבד עם שתי עיניים וכמה עולה עבד עם עין אחת ואת ההפרש הוא משלם

וכולם נזעקים הייתכן? כיצד יתכן שביאור התורה שבעל פה נראה שונה לחלוטין מפשוטו של מקרא? האם ביארו החכמים את התורה כרצונם (חלילה)? 

אומר הרמב"ם חלילה!

חז"ל פירשו כך כיוון שזה הפירוש האמיתי של הפסוק, כסף תחת עין. הפירוש הזה הוא מסורת שהועברה מדור לדור, ממשה רבנו ועד התנאים והאמוראים

כידוע לכולנו, התורה נחלקת לשני סוגים: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה.

תורה שבכתב הם עשרים וארבעת ספרי התנ"ך .תנ"ך ראשי תיבות של תורה, נביאים, כתובים. תורה – אלו הדברים שנאמרו מפי הקב"ה למשה רבינו ונכתבו על ידו. נביאים וכתובים – דברים שנאמרו בנבואה וברוח הקודש.

התורה שבעל פה היא למעשה המשך ישיר לחלק המעשי של התורה. ההלכות והדינים הפרקטיים שנאמרו על ידי משה רבינו היא נקראת בשם תורה שבעל פה שכן היא כוללת את הפירושים שלא נמסרו לכתיבה אלא עברו במסורת מדור לדור.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכך הלאה והלאה מדור לדור

מה אמר אלוקים למשה רבינו, כולנו יודעים: הוא הכתיב לו את חמשת חומשי התורה. עובדה פחות מפורסמת היא אמירתו של ה' יתברך למשה את פרטיהם של כלל הדינים (או כללים כיצד לקבוע אותם), אך לא במטרה לכותבם. את הפירושים הללו לימד משה את העם בעל פה.

לאורך השנים עברה התורה מדור לדור, כאשר יחד עם פסוקיה מקבלים חכמי כל דור את המסורת שהועברו להם מחכמי הדור שלפניהם

מסורת פירושה: הסברים ופירושים לתורה שבכתב ולמשמעות הדינים.

אומר הרמב"ם חז"ל פירשו את הפסוק עין תחת עין שהכוונה היא כסף תחת עין, כי כך קיבלו במסורת שהועברה מדור לדור, ממשה רבנו ועד התנאים והאמוראים

אגב אומר הגאון מוילנא רמז יפה לחיזוק הדברים

כסף תחת עין, אם נקח את האותיות שמתחת למילה עין נמצא כסף. שהרי אחרי האות ע' יש פ' ואחרי האות י' יש כ' ואחרי האות ן' יש ס' יחד זה כסף

ומנין זאת לרמב"ם שכך הוא הפירוש לפסוק וכך הועבר ממשה רבנו במסורת לדורות הבאים? אומר הרמב"ם הראיה היא ששום אחד לא חולק על זה, יש הסכמה כללית וגורפת בין כל חכמי ישראל שהפירוש של עין תחת עין הכוונה לכסף תחת עין 

אגב, מי שירצה לפרש משפט זה של "עין תחת עין" כפשוטו המילולי כפי שהוא נשמע, יוצא מנקודת הנחה שהתורה מציעה נקמה לאדם שפגע בחברו מתוך טעות! ומה רווח יש לו לניזק מיזה שיפגעו במי שהזיק לו? מלבד זה, כיצד ניתן להעלות על הדעת שהתורה אשר לימדה אותנו "ואהבת לרעך כמוך" וציוותה שעבד שנפגע – משתחרר לחופשי, ושלא לשנוא זרים, לפתע תשנה את כל ההדרכה המוסרית שלה מקצה לקצה, ותציע נקמה פרטית לכל ניזוק?

והרי לא זו דרכה של תורה, שכבר לימדה אותנו "לא תיקום ולא תיטור", וכן ציוותה "אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עמו" (-תעזור לו). היסוד של התורה אינו מנחה לאלימות או נקמנות, ואפילו בשונאים, קל וחומר על פגיעה בטעות, ללא כוונה.

יצר נקמנות גרידא, ללא כל תועלת ממונית או מוסרית, הוא חסר תכלית כשלעצמו. הרוצה לומר שלכך התכוונה התורה, יאלץ לשם כך לעוות את כל ההדרכה המוסרית של התורה, ולהתעלם מאינספור דינים המדברים בעד תשלומים לכל ניזק, וכפרת עוונות לכל מזיק.

מבחינה הגיונית מובן שהניזק לא מרוויח דבר אם גם חבירו יינזק. אדם שאיבד עין, יד או רגל – יוכל לפחות להתנחם מעט בתשלום שיאפשר לו להתפרנס במצבו הקשה, אך לא ירוויח דבר מפגיעה בחבירו. לכן הגיוני יותר לפרש "עין תחת עין" כדין תשלומים.

יוצא איפוא שביאור הפסוק עין תחת עין על פי המסורת הוא ממון תחת עין, אם כן מדוע כתבה התורה עין תחת עין ולא כתבה מלכתחילה ממון תחת עין?

מובן לכל בר-דעת שאין פיצוי כספי הולם לעין או יד. לכן לא כתבה התורה "כסף תחת עין" – כי אז היה נראה שיש באמת פיצוי לעין או יד, ויש להם מחיר. אך התורה משתמשת בלשון אמיתית, ובאמת אין פיצוי לפגיעה שכזו, לכן כתבה התורה "עין תחת עין" – כי הוא האמת מצד השכל, שאין שווי לעין אלא בעין, אין שווי ליד אלא ביד. כך שהתשלום הוא רק בדיעבד, והפוגע בחבירו צריך לדעת שכספו אינו באמת יכול לפצות את הפגיעה בחבירו.

כל הענין שאדם שהוציא עין לחברו לא ירגיש טוב עם עצמו בזה שהוא משלם כסף תחת העין ושירגיש וידע את הנזק הגדול והקשה שגרם לחברו.

ולמעשה, כל המחלוקות הקיימות בין עדות וקהילות הם על מנהגים, על פרטים, לא על מהות ועיקר המצוות. אין מחלוקת למשל על התפילין אם הם שחורות או לבנות, אין מחלוקת על פרי עץ הדר אם זה אתרוג או אשכולית, כולם מקיימים את המצוה בצורה שווה ואחידה, וזאת מפני שאת עיקרי המצוות משה רבנו פירש ועל כך אין מחלוקות

יוצא איפוא שבמהות הדינים, חז"ל לא חידשו מעצמם אלא רק העבירו מה שקבלו במסורת. אם אפשר לומר רענון נהלים שהועברו במסורת מאז משה רבנו עד לתקופתם שאז הועלו הדברים על הכתב וזה מה שנקרא תורה שבעל פה

ובכל זאת יש לשאול, מה שכתוב מפורש בתורה זה עין תחת עין וחז"ל הם שפירשו ממון תחת עין הם לא רק העבירו מסורת אלא פיתחו והרחיבו את התורה לממדים שאין להם סוף. התורה שבכתב ניתנה בצורה מתומצתת ביותר וחז"ל למעשה פענחו והרחיבו את התורה. בלי חז"ל, בלי תורה שבעל פה אין לנו יד ורגל בתורה שבכתב

למשל אם נסתכל על הלכות שבת. התורה בסך הכל אומרת 'לא תעשה כל מלאכה' למה התכוונה התורה כשאמרה מלאכה?

הסבירו חז"ל שהתורה ציוותה על השבת לפני עשיית המשכן ללמדך שכל המלאכות הנעשות במשכן הן המלאכות שהתכוונה התורה לאסור בשבת. וכן על זה הדרך בכל המצוות. חז"ל לקחו כל אות בתורה ופירקו אותה לגורמים והוציאו ממנה הלכות והנהגות לאין סוף    

רואים אם כן שחז"ל לא רק העבירו מה שקבלו במסורת אלא הם פירשו, פענחו והרחיבו את מה שהתורה אמרה, והשאלה היא היכן יש פסוק בתורה שנותן לחז"ל את הכח והסמכות לפרש, לפתח ולהרחיב את מצוות התורה שבכתב כהבנתם.   

ומדוע הקב"ה לא נתן לנו את התורה בסיני כשהיא מוסברת מפוענחת ומופשטת והותיר לחכמים לעשות זאת במקומו

הבה ונראה את שיא עוצמתם וכחם של חכמי ישראל כאשר הם מכריעים אפילו נגד בת קול שיצאה משמים בטענה, שלהם ניתנה הסמכות לפרש, להסביר את התורה ולהכריע בעולם הזה.

סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס

הפתיחה לפרקי דרבי אליעזר היא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא כתב את המדרש פרקי דרבי אליעזר, שני הפרקים הראשונים הם סיפור חייו.

הורקנוס היה עשיר והיו לו שדות רבים והעמיד את בניו לחרוש בעמל כפיים. האדמה היתה קשה מאוד, והאב בא לבדוק את עבודת בניו ורואה את בנו אליעזר בוכה, וחשב שהוא בוכה בגלל שחורש באדמה קשה והעביר אותו לאדמה קלה יותר. שוב מצאו בוכה, שאל אותו למה אתה בוכה, אמר לו שהוא רוצה ללמוד תורה. אמר לו אביו, בגיל עשרים ושמונה זה מאוחר מידי. קח לך אשה תלדו בנים ותוליכם ללמוד תורה, תפרנס אותם ומה שילמדו ייזקף לזכותך.

רבי אליעזר צם שבועיים ולא טעם כלום, אלא לקיום מינימלי של גופו, עד שנגלה אליו אליהו זכור לטוב. שאל אותו למה הוא בוכה, סיפר לו שחשקה נפשו בתורה. אמר לו אליהו שיעלה לרבי יוחנן בן זכאי בירושלים, כדי ללמוד אצלו תורה.

לקח תרמיל ועלה לירושלים לישיבה. התיישב אצל רבי יוחנן בן זכאי ובכה ואמר לרב שהוא רוצה ללמוד תורה ולא אמר לו בן מי הוא. שאל הרב מה הוא יודע ללמוד, וענה לו כלום, לא יודע כלום. שאל אותו אם יודע קריאת שמע או ברכת המזון, או תפילת עמידה ואמר שאינו יודע. הוא צריך לעמוד ליד הש"צ כדי שיוציאו ידי חובה, וכן צריך מי שיוציאו ידי חובה בברכת המזון או פסוק שמע ישראל.

רבי יוחנן בן זכאי לימד אותו את שלושת הדברים הללו. אחרי שלמד את שלושת הדברים, ישב אליעזר ושוב בכה, שאל אותו רבי יוחנן מדוע אתה שוב בוכה, אמר לו מבקש אני ללמוד תורה. אמר לו רבי יוחנן שילמד שתי הלכות ביום ראשון, יחזור עליהן כל השבוע, ובשבוע הבא ייבחן עליהם. בשבוע הבא בא למבחן אחרי שחזר שמונה ימים על שתי ההלכות, ולא טעם כלום, וריח פיו עלה לפני רבי יוחנן בן זכאי. הוא נבהל מהריח הרע ואמר לו לשבת בסוף ולדבר משם. בכה אליעזר בן הורקנוס בגלל שהרחיקו כאילו הוא מוכה שחין. בירכו רבי יוחנן, שכשם שעלה ריח פיו לפניו, יבואו ימים שייצאו מפיו כאלו דברים שכולם ירצו לבוא ולשמוע אותו. 

שאל רבי יוחנן בן זכאי את רבי אליעזר בן מי הוא, ואמר לו בנו של הורקנוס. הזמינו לאכול אצלו בצהריים, אמר לו שכבר אכל היום  

יום אחד ערכו הילולא אצל רבי יוחנן בן זכאי וישבו בסעודה כל עשירי המדינה. הגיעה כרכרתו של הורקנוס, למרות שלא הוזמן ולא ידע שיש סעודה. מסתבר שבניו של הורקנוס התלוננו שהם עובדים קשה מאוד בשדה ואחיהם אליעזר יושב בירושלים ולומד תורה. לכן ביקשו את אביהם שינשל את אליעזר אחיהם מנכסיו ובא אביהם הורקנוס לרבי יוחנן בן זכאי לשאול אותו כיצד לעשות זאת.

רבי יוחנן הושיב את הורקנוס לסעודה עם גדולי ירושלים וביקש מרבי אליעזר שידבר דברי תורה. זה היה שלוש ארבע שנים אחרי שהגיע לירושלים.

רבי אליעזר הושב במזרח, והיה יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבנו. צורת הדיבור והעברת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס היו דוגמת משה רבנו.

אחרי שסיים לדבר נשקו על ראשו רבי יוחנן בן זכאי, ואמר אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם. שאל הורקנוס את רבי יוחנן על מי הוא מדבר כך? אמר לו על בנו, שאל אותו אין לו אבא? למה אברהם, יצחק ויעקב ולא הורקנוס?  

אמר לו אביו שבא כדי לנדותו מנכסיו ולא ידע שהוא יושב פה. ואחרי שראה מה נהיה ממנו, ייתן לו את כל נכסיו וינשל את שאר בניו. אמר לו רבי אליעזר, אבא, מילאתי כוס דמעות בפני הקב"ה שיזכה אותי לתורה. לקב"ה לא חסר נדל"ן לתת לי, ואם הייתי מבקש מהקב"ה כסף היה יכול לתת לי. אבל מילאתי כוסות דמעות וביקשתי מהקב"ה רק תורה בלבד.

מספרת הגמרא במסכת בבא מציעא נ"ט ע"ב (גם בברכות י"ט): על מחלוקת גדולה שהיתה בבית המדרש בין רבי אליעזר לחכמים בענין תנורו של עכנאי.

תנורו של עכנאי

הכוונה לתנור עגול, שהיו אופים בו פיתות ולאפות. למה הוא נקרא עכנאי? יש כמה דעות – האם ליצרן של התנור קראו לו כך, או בגלל שזה נקרא תנור של נחש (בארמית נחש נקרא עכנאי), והיות וזה עשוי מחוליות חוליות, אז דומה הוא לנחש שפעמים יושב בצורת עיגול.

התנור הזה קיבל טומאה, והיות והתנור עשוי מחרס, אין לחרס תקנה. תקנתו היא שבירתו. מה עשה אדם אחד חכם?  

לקח את התנור הזה, אחרי שהוא נטמא, פירק וחילק אותו לארבע חוליות. כרגע, ארבע חוליות הללו אין עליהם שם של כלי שיכול לקבל טומאה. לאחר שהוא שבר כביכול את הכלי חרס הזה, הוא הדביק חזרה את החוליות באמצעות חול. עכשיו יש לו תנור מחודש, ארוך יותר ממה שהיה,  השאלה היא – האם התנור הזה עדיין נשאר בטומאתו או לא?

רבי אליעזר אומר, שברגע שחתך את החוליות והדביק אותם בעפר, מרגע זה התבטל הדין הקודם של התנור, ומעתה זה תנור שעשוי מעפר וגללים ומקבל מהות חדשה והוא טהור. חכמים אומרים שכיוון שאלו אותן חוליות, הדין של כלי חרס לא נעקר ונשאר אותו כלי והתנור טמא.

רבי אליעזר רצה להוכיח לחכמים שהוא צודק. אמר להם, אם הלכה כמותי עץ החרוב הזה יוכיח. אם אני צודק יעקר עץ החרוב ממקומו. החרוב חזר לאחוריו 100 אמה (יש אומרים 400 אמה). אמרו לו החכמים אין מביאים ראייה מהחרוב.

אמר אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח. חזרו אמת המים לאחוריהם.אמרו לו שאין מביאים ראייה מאמת המים. אמר להם כתלי בית המדרש יוכיחו, והם נטו ליפול, קם רבי יהושע וגער בהם שהם מתערבים בהתנצחות של תלמידי חכמים בהלכה, והם עצרו בגלל כבודו של רבי יהושע, ונשארו נוטים בגלל כבודו של רבי אליעזר.

אמר רבי אליעזר: אם הלכה כמותי, מן השמיים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. הקב"ה מכריז הלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע ואמר, לא בשמיים היא! הקב"ה קבע בתורה אחרי רבים להטות, אנחנו הרבים והלכה כמותנו. פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו מה עשה הקב"ה בזמן הוויכוח בין החכמים, ענה לו, הקב"ה חייך ואמר ניצחוני בני. 

למה השתמש רבי אליעזר בחרובים, אמת המים, קירות בית המדרש ובת קול, יש הרבה דעות.  

הגאון מוילנה אומר: ר' אליעזר רצה להוכיח שהלכה כמותו, הביא ראיה משלושה דברים, חרובים, אמת המים וכותלי בית המדרש

חרובים – מסמלים את ההסתפקות במועט.

מים  – סמל לענווה. מה המים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך אף התורה אינה מתקיימת אלא במי שמנמיך עצמו, אף אני, יש בי את מידת הענווה.

כותלי בית המדרש – סמל ההתמדה – כותלי בית המדרש יעידו עליו עד כמה היה מתמיד.

כל הפרמטרים מתקיימים בו ולא עוד, אלא שגם משמיים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. הקב"ה מכריז הלכה כרבי אליעזר. ולמרות זאת לא קיבלו את דבריו ולא התחשבו אפילו בבת קול כי הם היו הרוב ובתורה כתוב אחרי רבים להטות

רואים אם כן עד כמה כחם של חכמים ללכת נגד, למרות הניסים שהתרחשו נגד עיניהם ואפילו נגד בת קול

מצאנו עוד גמרא במנחות (כט' ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך, הלך וישב בסוף שמונה שורות ורבי עקיבא דורש לתלמידיו, ולא היה מבין מה הם אומרים, תשש כוחו, חלשה דעתו של משה. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו רבי, מנין לך, אמר להן, הלכה למשה מסיני, אז נתיישבה דעתו. הבין משה שכל מה שהחכמים מפתחים ומחדשים בתורה זה הכל על בסיס התורה שהוא הוריד משמים לעם ישראל

והשאלה למה זה כך? מדוע הקב"ה לא נתן לנו את התורה בסיני כשהיא מוסברת מפוענחת ומופשטת והותיר לחכמים לעשות זאת במקומו

שאלה נוספת, היכן יש פסוק בתורה שנותן לחז"ל את הכח והסמכות לפרש, לפתח ולהרחיב את מצוות התורה שבכתב כהבנתם. מעבר לפסוק ועשית ככל אשר יורוך שמדבר על כחם של חז"ל לגזור גזירות והרחקות, אבל מניין שיש להם את הכח לפרש את התורה ולפעמים אפילו ההיפך מהפשט הפשוט, לעקור את הפשט מהיסוד ולפרש דברים אחרים לחלוטין

ידוע שתורתנו הקדושה היא תמציתית ביותר ומדברת בקודים, התורה אומרת מילה אחת שאוצרת בתוכה עולם ומלואו ובלי פירוש חז"ל לא ניתן להבין בכלל את התורה

דוגמא: המצוה הראשונה שיהודי מקיים היא ברית המילה. התורה אומרת וביום השמיני ימול בשר ערלתו זה כל המידע שהתורה מנדבת לנו לקיום המצוה הזו

אם נתעלם מפירוש חז"ל אנחנו בבעיה, מדוע? כיוון שהתורה לא אומרת היכן צריכים למול, היכן נמצאת הערלה? התורה מדברת על ערלה בשני מקומות. אחד בחומש שמות (ו יב') אומר משה: וַֽאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָֽיִם ופעם נוספת בחומש דברים בפרשת עקב (י' טז') אומרת התורה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם אז אולי זו כוונת התורה כשהיא אומרת וביום השמיני ימול בשר ערלתו למול את השפתיים או לעשות שריטה ליד הלב?

אלא בהכרח שהקב"ה צירף הוראות נוספות בעל פה לתורה שבכתב!

דוגמא נוספת: התורה מצווה, "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטטפות בין עיניך", מה זו המצוה הזו, מה אומרת התורה? וקשרתם לאות על ידיך, את מה לקשור, אולי את כל ספר התורה, אולי את חומש בראשית? כמה זמן זה צריך להיות קשור על היד, כל החיים?

והיו לטטפות בין עיניך מה זה טטפות?

"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", את מה לכתוב, את כל התורה, אולי את כל התנ"ך? איך לכתוב עם טוש? איזה צורת כתב לכתוב, איזה פונט?

כל פסוק ופסוק בתורה זועק ואומר חפש את הפרשנות! וכך הקב"ה יצר את התורה מלכתחילה כדי לתת לעם ישראל בעלות על התורה

יום יבוא וכל העמים ירצו קשר עם ספר הספרים הלא הוא התנ"ך. יבוא אותו האיש ויאמר יש ברית חדשה, הקב"ה החליף את העם שלו כעת אנחנו העם של הקב"ה. יאמרו להם סליחה, אתם בכלל יכולים להבין את התנ"ך? רק לנו עם ישראל יש את המפתחות להבין את הקודים של התורה. הקב"ה מראש נתן את ספר התורה סתום וחתום עם ביאורים בעל פה שעוברים במסורת מדור לדור ומי שבידו המפתחות, הקודים, היינו ביאור התורה, הוא בעל הבית על התורה

מספרים שהשומר בבורסה מצא תיק ג'מסבון מלא יהלומים בכניסה לבורסה. והודיע במערכת הקריזה של בנין הבורסה כי נמצא תיק ג'מסבון מלא יהלומים, מי שאיבד אותו מוזמן לבא לקבלו

מיד ירדו מהבניין למעלה ממאה יהלומנים, כל אחד טען שהתיק שלו. 

השומר התבלבל לא ידע למי שייכת המזוודה. הוא שם לב שלמזוודה יש קוד פתיחה. הוא הניח את המזוודה ואמר מי שידע את הקוד לפתוח את המזוודה הרי היא שלו

כך גם הקב"ה, מראש נתן לנו את התורה בצורה כזו שהיא מאוד מתומצתת, קשה מאוד להבנה, ומסר לנו בעל פה את הקודים שלה, מי שיודע את הקודים של התורה לפענח אותה, לבאר אותה הרי היא שלו

כתב הכוזרי לא צריכים שיהיה כתוב בתורה שיש לה פרשנות בעל פה, כי אי אפשר להבין את התורה בלי פרשנות, בלי פירוש רש"י מישהו יכול להבין את התורה?

מה זה לטטפות? קיבלו חכמינו, בתורה שבע"פ, שהכוונה היא שפרשה זו {שמע עד ובשעריך וכן והיה אם שמוע}, תהיה מונחת על הראש. והיא מצוות תפילין, שאנו מניחים את הפרשה כתובה על קלף בתיבה העשויה מעור בהמה.

ופירוש המילה טוטפות, נחלקו המפרשים, יש מפרשים שהכוונה היא לכתר, שכך נקרא תכשיט על הראש בארמית. ויש שרמזו בה רמז, שהמילה טוטפות, מורכבת, משני מילים בשני שפות. טט בכתפי (מדינה קדומה) שתיים, ופת באפריקה שניים.

בלי ביאור חז"ל מי היה מבין את התורה?

הכוזרי מביא עוד ראיה: המצוה הראשונה שקיבלו בצאתם ממצרים אומרת התורה "החודש הזה לכם ראש חודשים"

איזה חודש? התורה לא אמרה!

הקב"ה מלכתחילה נתן לנו את התורה בצורה שכזו של דברים סתומים וחז"ל הם שצריכים לבאר ולפרש את כוונת התורה ובכך מקבלים אנו את הבעלות על התורה כיוון שרק לנו יש את הקודים לפענוח התורה

כדי שאדם יזכה שהתורה תהיה שלו, שירגיש שהיא חלק ממנו הוא צריך לעמול בה לחדש בה, להגות בפיו, לא מספיק שאדם רק שומע תורה צריך גם שהתורה תצא ממנו, מנשמתו, רק אז היא הופכת להיות חלק ממנו. אדם שמע שיעור או חידוש שישנן אותו שיעביר אותו גם לבני ביתו בכך הוא מתחבר לדברים והדברים הופכים להיות חלק אינטגרלי ממנו.