וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (פרשת תולדות כה. כא')
מי שעובד על עצמו בענייני התפילה יכול להגיע למצב שבו הדבקות בתפילה תשכיח ממנו לגמרי את כל המועקות והיסורים החולפים על ראשו.
רק מי שזכה לכך, יודע שאין בכך שום גוזמא. הבעיה היא שבמצב השורר כיום כמעט ושכחנו מה היא צורתה האמיתית של 'העבודה שבלב', וכיצד נראה אדם הדבק בבוראו על ידי תפילה.
מדי פעם, כאשר מזדמן לנו לשמוע על אדם שיסורי-תופת עברו עליו, ואנו עומדים ותוהים כיצד הצליח להתעלות מעל עצמו ולשרוד את הצרות, הרי התשובה המצויה בפיו היא: רק בכוחה של התפילה החזקתי מעמד. בלעדיה, לא הייתי שורד ולוא יום אחד. חד וחלק.
התפילה מחברת את האדם אל בוראו, ולא רק בימי צרה ומצוקה. והדרך להגיע לחיבור זה היא לפשט את התפילה ככל האפשר, להעבירה לדרך הביטוי שלנו, ולהתבונן בה באמצעות המושגים שלנו. רק אז נוכל להיות דבקים בה, בתפילה
רבנו בחיי זצ"ל כותב: כוחה של התפילה הוא כה גדול עד כדי שינוי גדרי הטבע..
בספר "טללי אורות" ביאר ע"פ דברי הרשב"ם, כי פירוש המילה "לנוכח" הוא "בשביל". יצחק אבינו התפלל בעד אשתו ולטובתה.
שכן, על עצמו לא חשש שהרי הובטח לאביו, אברהם אבינו, כי ביצחק יקרה לך זרע. דבר זה הובטח בנבואה מפורשות; "וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי איתו לברית עולם לזרעו אחריו", (בראשית יז, יט).
משום כך לא חשש יצחק שמא ימות ערירי, שהרי דבר אחד מדברי הנבואה אחור לא ישוב ריקם, ואם הובטח לו כי ברית תוקם איתו לזרעו אחריו, הרי בטח שדבר זה יתקיים. כל חששו היה על רבקה אשתו, שכן לא הייתה לה כל הבטחה, ואם כן אפשר והבטחה זו תתקיים, חלילה על ידי אישה אחרת, ולא על ידי רבקה. משום כך התפלל אך ורק לנוכח אשתו, בשבילה ולטובתה.
זהו גם פשוטם של הדברים שהובאו במדרש רבה (פרשה סג, ה), כך היתה תפילתו של יצחק: "ריבונו-של עולם, כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו". הרי שלא התפלל על כך שיהיו לו בנים, שכן דבר זה היה מובטח לו, וכל תפילתו היתה שאותו זרע קודש שהובטח לו, יהיה מרבקה אשתו. ואכן, "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו":
וביאר רש"י הקדוש: לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת:
וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא עמדו שניהם יחד להתפלל?
ואפשר ללמוד מכך, שיצחק ורבקה היו רגישים אחד לשני ולא רצו לצער אחד את השני כשהם עומדים ושופכים את לבם לאביהם שבשמים בדמעות שליש ולכן לא עמדו יחד להתפלל, אלא כל אחד בזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך, גם כשהמצוקה שווה בשניהם יחד.
כמה מחייבים הדברים לגלות רגישות כלפי כל אדם ורגישות יתר כלפי האשה שדמעתה מצויה.
מסופר במדרש: רבי יוסי הגלילי היתה לו אשה רעה (היתה בת אחותו), והיתה מבזה אותו בפני תלמידיו. אמרו לו תלמידיו: היפרד מאשה רעה זו שאינה מכבדת אותך. אמר להם: כתובתה מרובה ואין בידי לשלם לה.
פעם היו יושבים וחוזרים על לימודם, הוא ורבי אלעזר בן עזריה, משסיימו ללמוד אמר רבי יוסי לרבי אלעזר בוא לסעוד עמי בביתי. כשעלה רבי יוסי לביתו, הנמיכה פניה ויצאה לה. ראה רבי יוסי שיש קדירה על הכיריים. שאל אותה: האם יש משהוא לאכול בקדירה זו? אמרה לו: יש מיני לפתן. הלך וגילה את הקדירה ומצא בה פרגיות. הבין רבי אלעזר את היחס הקש השורר בין רבי יוסי לרעייתו.
כשישבו רבי יוסי ורבי אלעזר לאכול, אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: והרי אשתך אמרה שיש בקדירה מיני לפתן והנה מצאנו פרגיות? ענה לו רב יוסי: מעשה ניסים הן. לאחר שסיימו לאכול אמר רבי אלעזר לרבי יוסי: היפטר מאשה זו שאינה לפי כבודך. השיב לו רבי יוסי: כתובתה מרובה ואין בידי לשלם לה. אמר לו רבי אלעזר אנו תלמידך נסייע בידך בתשלום הכתובה וגרש אותה, וכן היה ורבי יוסי גירש אותה ונשא אשה טובה ממנה. גרמו עוונותיה של גרושתו והלכה ונישאה לשומר העיר. לאחר ימים באו עליו יסורים ונעשה סגי נהור (עוור). היתה אשתו אוחזת בידו ומוליכה אותו ממקום למקום לאסוף צדקה. כשהגיעו לרחוב שרבי יוסי היה גר בו רצתה לחזור לאחוריה אמר לה בעלה, מדוע אין את מוליכה אותי לרחוב שרבי יוסי גר בו, ואני שמעתי עליו שאיש צדקות גדולות הוא? ענתה לו: גרושתו אני, ומתביישת אני לראות את פניו.
פעם נזדמנו בני הזוג לרחוב של רבי יוסי, ומשלא רצתה להיכנס לביתו של רבי יוסי התחיל בעלה להכותה, והיו צעקותיה נשמעות למרחוק.
יצא רבי יוסי מביתו וראה שהם מתבזים בשוק, שאל רבי יוסי את בעלה: מדוע אתה מכה אותה? השיב לו הבעל: בכל יום היא מאבדת ממני פרנסת רחוב זה שאינה רוצה להוליכני פה. כיון ששמע רבי יוסי כן, לקח אותם אליו ונתן להם בית לדור בו, והיה מפרנסם כל ימי חייהם, כמו שכתוב: (ישעיה נח, ז): "ומבשרך לא תתעלם" (בראשית רבה יז. ג')
הרי לנו גדולתו וקדושתו ועדינות נפשו של רבי יוסי הגלילי, שלמרות שסבל יסורים קשים מאשתו, וביזתה אותו לעיני תלמידיו; עם כל זה ניסה בכל כחו להגן על כבודה, וכשראה רבי אלעזר שיש בקדירה פרגיות ולא ליפתן; אמר לו רבי יוסי מעשה נסים הן, ולא ביזה אותה חלילה, עד היכן צריך להגיע הכבוד ההדדי בין איש לאשתו, זאת ועוד, כמה צריך האדם להיות עם לב רחום, ולוותר על כבודו ולסלוח לזולת, שהרי גם לאחר שרבי יוסי גירש את אשתו לאחר שסבל ממנה מרורים, ראה לנכון לפרנס אותה ואת בעלה לכל למי חייהם, וכבר אמרו רבותינו "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
לא אחת שומעים אנו בני זוג שאומרים, ומה בכך שפגעתי? אתנצל, אבקש סליחה וזהו. אך לא כך הם פני הדברים, כאשר אדם פוגע אף אם יתנצל ויבקש סליחה תישאר צלקת בלבו של הנפגע.
מספרים על בעל שהיה חד לשונו כתער והיה פוגע תדיר באשתו. לימים יצא לגינת הבית, וגילה על אחד העצים מסמרים רבים תקועים עד חציים. תמה על כך האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, ענתה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת ויודעת כמה פגעת בי!
הביט האיש בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד נתמלא לבו חרטה והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת יש לו, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תסירי מסמר אחד מהעץ עד שלא ישארו מסמרים בעץ. הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום שיפר האיש את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד הראוי לה, אף היא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הסירה מסמר מהעץ.
עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד יצא האיש לגינת הבית, והנה העץ נקי לחלוטין ממסמרים. שמח האיש מאוד, קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי לשפר את מעשי ולכבד אותך כראוי, וראיה לדבר, העץ נקי ממסמרים! ענתה לו אשתו ואמרה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים… החורים נותרו!
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
