כחה של מילה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: (בלק כב. יב’)

פעמיים שולח בלק לבלעם לבוא ולקלל את עם ישראל.
בפעם הראשונה נאמר: “וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי: ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר: וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק: ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר יהוה אלי וישבו שרי מואב עם בלעם: ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך: ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי: הנה העם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אתו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו: ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא”: (במדבר כב. ה’ – יב’)
אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך: (רש”י).

ובפעם השניה נאמר: “ויסף עוד בלק שלח שרים רבים ונכבדים מאלה: ויבאו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלך אלי: כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה: ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי יהוה אלהי לעשות קטנה או גדולה: ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יסף יהוה דבר עמי: ויבא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה”: (כב. טז’ – כ’)

ויש לשאול מדוע בפעם השניה נתרצה הקדוש ברוך הוא לבלעם שילך עם שרי מואב מה שאין כן בפעם הראשונה?

אלא עלינו לדעת את ערך הדיבור והמילה. כי לכל מילה שאדם מוציא מפיו יש משקל. גדול כחה של מילה שאינה יורדת לטמיון ולא הולכת לריק. כוחה של ברכה או קללה היוצאת מפיו של המברך או חלילה המקלל פועלת אלא אם מברך הוא או מקלל ללא שום אינטרס וללא נגיעה אישית, לא מתוך תאוות כבוד או רדיפת בצע אלא באמת במטרה לשמה לברך או חלילה לקלל. אך אם מברך או מקלל למטרה מסויימת או נגיעה אישית וכדומה, הרי שאין כל ערך לברכותיו או לקללותיו.

על פי זה נבין כי בפעם הראשונה שבלעם נקרא לקלל, לא הובטח לו שום כלום, לא כסף וזהב ולא כבוד, אלא סתם כך שלח לו בלק ואמר: “כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר”, כי אם אתה תקלל ללא נגיעה אישית וללא כל אינטרס הרי שיש משקל לקללתך והיא תתקיים, ולכן מנע הקדוש ברוך הוא מבלעם ללכת ואמר לו: “לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא”.

ואילו בפעם השניה כאשר בלק שולח שרים רבים ונכבדים מאלה הרי שהוא מרפד את בלעם בכבוד גדול, זאת ועוד שהוא גם מרמז לו שבכוונתו להעניק לו כל שיבקש “וכל אשר תאמר אלי אעשה”, ומתוך תשובתו של בלעם רואים אנו כי הייתה בו – נפש רחבה – שכך פירש רש”י על הפסוק: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב..(כב. יח’) למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו. רואים לאן נכספה גם כלתה נפשו של בלעם. זאת למרות שבלק לא הזכיר לא כסף ולא זהב. אם כן הוכח בכך כי כל מגמתו ושאיפתו של בלעם לילך לקלל את ישראל זה בשביל חמדת ממון, תאוות בצע וכבוד, במקרה כזה אין חשש לקללתו שתתגשם כיוון שהיא לא לשמה, ולכן “ויבא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה”:

והנה לאחר שניתנה לו הרשות נתגלה כמין מהפך פנימי בדעתו של בלעם, שהרי בלעם הרשע אף על פי שהיו לו עבדים השכים קום וחבש בעצמו את אתונו כנאמר בפסוק: “ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב”: (כב. כא’) על זה אומרים חז”ל כי “השנאה מקלקלת את השורה”, לו היה רשע זה פועל על פי שורת ההיגיון לא היה הוא בעצמו חובש את האתון אלא היה אחד מעבדיו עושה זאת, אבל כל כך תאב היה ורצה בכל נימי נפשו לקלל את ישראל שהיה אכול בשנאה תהומית כלפיהם עד שהוא עצמו מחל על כבודו וחבש בידו את אתונו כדי שיזדרז ללכת לקלל את ישראל.

מעשה זה של בלעם שהוא עצמו חובש את אתונו ובכך מוחל הוא על כבודו, מגלה לנו איפוא שמגמתו ורצונו לקלל את ישראל נטולים משיקולים ומאינטרסים אישיים, ואין הוא עושה זאת בשביל בצע כסף וגם לא בשביל כבוד, שהרי הוא מוחל על כבודו בזה שחובש את אתונו בעצמו, מצב זה מהווה סכנה שאכן קללתו תעשה רושם ותתקיים כיוון שהיא קללה לשמה ללא נגיעות אישיות, ולכן הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו היודע מחשבות אדם מיד שולח מלאך לעכבו: “ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך יהוה בדרך לשטן לו…” (כב. כב’) . כדי להפוך את הקללה לברכה כדברי משה רבנו: וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (דברים כג. ו’)
ועל זה אומר הנביא מיכה עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה: (מיכה ו. ג’ – ה’).

סיפור נפלא

זה היה בט’ בתשרי שנת התרמ”א חנכו את בית הקברות “סגולה” בפתח תקווה. ההלכה היהודית קובעת שכשחונכים שטח חדש עבור בית קברות, צריך לעשות סדר תפילה מסויים, ורק אחר כך ניתן לקבור בו.

כשאנשי ה”חברה קדישא” סיימו את סדר התפילה במקום, אחד מהאנשים “זרק” שאלה לאוויר: “הקרקע מוכנה, מי מוכן להתנדב ולהיקבר ראשון?”. “אני מוכן”, אמר אחד הנוכחים… הוא היה אדם צעיר לימים, ותוך ימים ספורים נפטר. על מצבתו חרוט סיפורו: “פה נטמן פלוני אשר הביע את רצונו להיקבר ראשון…”. סיפור זה מחזק בתודעתנו את האמרה: “המוות והחיים ביד הלשון”.
אחד הכוחות העצומים שיש בידנו, וכמעט שאיננו מודעים אליו, הוא כוח הדיבור. להלן מספר דוגמאות מהתנ”ך, המכילות נקודת מבט גבוהה יותר על מה שאנו מוציאים מפינו.

יעקב אבינו יוצא מבית לבן בדרכו חזרה לבית אביו. לבן רודף אחריו ומוכיחו (בראשית ל”א, ל’): “למה גנבת את אלוהי?” (העבודה הזרה שלו). יעקב עונה: “לא גנבתי”. ובכדי להראות שהוא דובר אמת, הוא מוסיף משפט שחרץ את גורלה של רחל אשתו: “עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה”. יעקב לא ידע שרחל אשתו לקחה את התרפים. ומה אירע בסופו של דבר? רחל מתה בדרך…

כשאדם מוציא קללה מפיו, הדבור אינו הולך לאיבוד, אלא נחקק לו אי שם וממתין ליישומו…
כשאלוקים ברא את האדם, נאמר (בראשית ב’, ז’): “ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”. “נפש חיה” מתרגם האונקלוס: “רוח ממללא”, כוח הדיבור. מה שמאפיין את האדם ומבדילו מבעלי החיים הוא הדיבור. נשמת האדם, שהיא חלק אלוק ממעל, באה לידי ביטוי בכח הדיבור.
הדבור מבטא את הנשמה, את צלם האלוקים של האדם. לכן, כשהאדם בדרגה רוחנית גבוהה יותר ונשמתו מזוככת יותר – יש בכוח דיבורו לפעול גדולות ונצורות. זוהי הסיבה שאנשים מבקשים ברכה מצדיקים.
הנביא עמוס אומר (עמוס ד’. י”ג’): “כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שיחו”. הרוח מהווה את אחד הכוחות החזקים בטבע, והפסוק מקביל בין הרוח לבין הדיבור. לאחר פטירת האדם, אלוקים יראה לנו מה פעלנו בכוח הדבור שלנו לטוב, או חלילה למוטב…
לאחר שהתוודענו לכוח אדיר זה, נבין מה בלעם רצה לחולל בכוח דיבורו. הוא רצה לכלות את עם ישראל ולקללם, ואלוקים, מנע ממנו להוציא לפועל את זממו…
“דיבור” זה “חיבור”, תפקידו לקשר ולחבר בין בני האדם, לא נהפוך חלילה את האותיות מ”דיבור” ל”בידור”, לפיזור, אלא לחיבור ולאחדות.

מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.