בימים אלו, בהם מדברים רבות על אלימות במשפחה, יש לזכור שאלו הם תחלואי חברה פורקת עול. עלינו נאסר באיסור חמור ומוחלט להרים יד על איש אישה או ילד – אלא לצורך חינוכו, ושלא בשעת כעס!
דברים אלו ידועים הם. להכות יהודי – חלילה וחס, עבירה נוראה היא! אבל רבים סבורים שדיבור מושחז, עקיצת לשון – שנינה היא, אין בה ממש… ולא ידעו, ולא יבינו, כי להכות באגרוף – נורא הוא, אבל אימרה מלבינת פנים – חמורה שבעתיים, הורגת, פוצעת אנושות, פוגעת עד עימקי הנפש, הורסת ידידות ומקעקעת חברות!
בספר "אבותינו סיפרו לנו", מסופר על כך מעשה עממי מפי הגאון רבי אברהם חכם זצ"ל, רבה של כרמנשאה שבפרס.
מעשה באדם, שפרנסתו על חטיבת עצים ביער. פעם, בעודו עוסק במלאכתו, ראה אריה יוצא מסבך היער ופוסע לקראתו. הפחד שיתקו, והוא הביט באריה באימה. להפתעתו, לא נדרך האריה לזינוק ולא ראה בו את טרפו. להיפך, רבץ תחתיו והתבונן בו בעיניו הצהובות. פחד האיש לזוז, לצעוד צעד, להניע איבר. לתדהמתו, פתח הארי פיו ודיבר בשפת בני האדם. "אל תפחד, אדם", אמר, "המשך במלאכתך!"
אזר האיש עוז, והמשיך לכרות את העץ. אמר לו הארי: "היער הוא ממלכתי, ואני נותן לך רשות לכרות כל עץ שתרצה" הודה האיש, וצרר את העצים על שיכמו למכרם. למחרת היום הביא חתיכת בשר לארי הפלאי. הודה לו הארי, והציע שיקח את החבל שהביא עימו לצרור את כפיסי העץ, את חציו האחד יקשור לגזע העץ ואת חציו השני יקשור סביב האריה. ברעד וחשש עשה כן. זינק הארי – ובכוחו העז עקר את העץ. ידידות מוזרה התפתחה בין השניים. כאשר היה חוטב העצים מתעייף ממלאכתו היה שוכב ונרדם, והארי שומר עליו מפני חיות היער. וכאשר היה הארי עייף מציד היער, היה מניח ראשו על ברכי הצייד ועוצם עיניו בתנומה.
יום אחד, קרב הארי אל האיש, הניח את ראשו על ברכיו, ונרדם. בשנתו גיהק גיהוק רחב. גל של אויר באוש עלה, והאיש נרתע בסלידה. "אוף", אמר בבחילה, "איזה סירחון!"
רתיעתו העירה את הארי הנם, והוא שמע את העלבון. קם וניער את רעמתו, פנה אל האיש ואמר: "ראשי כואב עלי".
שתק האיש, וכי מה יאמר.
אמר הארי: "יודע אני תרופה לכאב הראש. עליך להכות על ראשי בחזקה בצד הקהה של הגרזן!"
היסס האיש.
אמר לו הארי: "ראשי כואב, רק זה ישכך את כאבי!"
משראה שחברו עודו מהסס, אמר בכעס: "מהר, פן יגבר הכאב ולא אהיה אחראי למעשי! אם לא תכני אתפרץ, ועלול אהיה לטרוף אותך!"
רכן ארצה והניח ראשו למרגלות האיש. הרים האיש את גרזנו והנחיתו בכל כוחו – בצידו הקהה – על ראש הארי. רטט עבר בגוף הענק, והארי התעלף. צרר האיש את הענפים הכרותים ונשאם העירה למכרם.
למחרת בא ליער והארי איננו, נעלם.
ביום הרביעי חזר, ומבט נוגה בעיניו. התקרב עד לאיש, ורבץ.
אמר: "מכה חזקה הכיתני בראשי".
התנצל האיש: "לא מרצוני עשיתי זאת, אתה הכרחתני".
אמר האריה: "אמנם כן. התעלפתי. המכה פערה פצע בגולגלתי. הרואה אתה?"
הושיט האיש את ידו, וסרק בעדינות את רעמתו של הארי. "אכן", אמר, "אבל הפצע הגליד".
"כן", אמר הארי בעצב, "הפצע שבראשי הגליד, עוד מעט ולא יהיה ממנו זכר. אבל העלבון שהטחת בי – לא ישכח מלבי לעולם… על כן אנכי מצוך: צא מן היער ואל תשוב אליו עוד, פן תעלה בי חמתי ואכלה אותך! אני הייתי ידיד נאמן, ואתה לא שמרת את ברית האהבה. הבה נפרד לשלום – כי אין מחילה למלה הפוגעת!"
מי יתן ונזכור לקח זה, ונזהר שבעתיים מלפגוע במלה בידיד, בבן הזוג, ואף בילדינו!… שכן, "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה (יפייס) את חבירו!" (יומא פ"ח מ"ט) והאיסור להקניט הוא איסור מדאורייתא (ערכין טו ע"ב), ונוהג בקטנים כבגדולים (רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"ה), בהבדל אחד: שאין לקטן כח למחול על פגיעה בו (בבא מציעא צג ע"א)…
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה
