וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: (פרשת וירא יח. יב')
בתורה מצינו שצחקה שרה בקרבה לאמר: "אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן", וכשהשם יתברך נגלה לאברהם אבינו שינה את הלשון: "למה זה צחקה שרה בקרבה האף אמנם אלד ואני זקנתי". הרי צחקה שרה על אברהם שהוא זקן ולא עליה?
רש"י מבאר ששינה השם יתברך מפני השלום לחבבה על בעלה. ובאמת מה כבר יכול להכעיס את אברהם, והרי היא אמרה את האמת שהוא זקן? זאת ועוד אמרה זאת בלשון מכובדת "ואדני זקן"?
אלא ללמדנו, שגם אצל זוג "זקן" כביכול יש את המצוה של שלום בית, וצריך בכל פעם לחבבה על בעלה. וגם כאשר באו המלאכים ושאלו: "איה שרה אשתך", וכי דרך המלאכים לשאול בעסקי נשים? אלא לחבבה על בעלה, שצנועה היתה.
ומכאן מובן מדוע נצטוינו צווי מפורש בתורה (דברים כד. ה'): "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". וכדברי בעל החנוך (מצוה תקפ"ב): שהורתה התורה לכל אדם על הצורך להתקשר בקשר הדוק עם בת זוגתו, והצורך לכך הוא, כדי שההמצאות הקרובה תגבש אותם בפעם אחת, תאחד את רצונותיהם על אף השוני ביניהם, עד שיגיעו להיות כאחד, ולהרגיש את השני כאחד.
וידוע הסיפור בהרה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, שהגיע לרופא ואמר, 'כואבת לנו הרגל'. הרופא התבלבל מהענין, ושאל למי כואבת הרגל? אמר הרב: לאישתי היא כואבת, אך למען האמת כאבה הוא כאבי, ולכן אמרתי כואבת "לנו" הרגל. מעשה זה אינו בגדר מליצה בעלמא, כך היא האמת למי שמבין ערך שלום בית בתורה מה הוא.
גדולי ישראל כבדו והעריכו את נשותיהם כעזר בחיים, כעיקר הבית, כמי שבזכותה ועל ידה אפשר להגיע להשראת שכינה בבית, ולכן ייקרו את נשותיהם ולא ראו בהם שום מום. וכמו שמספרת הגמרא על רבי חייא, שהיתה אשתו מצערת אותו מאד, וכשאמרו לו תלמידיו לגרשה, אמר להם: "דיינו שמצילות אותנו מהחטא ומגדלות את בנינו לתורה".
ומספרת הגמרא עוד, שלא רק שלא מצא בה מום, אלא כל דבר יפה היה קונה לה ועוטף אותו בסודר ומביא לה מתנה (יבמות סב.). וכן מובא בספר חובת הלבבות (שער י' פרק ו'): בחסיד אחד שהלך ברחוב עם תלמידיו, ובעברו ליד נבלת כלב, אמרו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זו? אמר להם: ראו כמה לבנות שיניה! וזו דרך התורה לראות את הטוב שיש בבן הזוג השני, וממילא כל הרע מתגמד ונעלם.
ואם נתבונן היטב נראה, שכאשר רוצים לכסות על כל המגרעת, אין הדבר קשה כל כך נתאר לעצמנו קבוצת אנשים יושבים בחדר, אוכלים ושותים ושמחים, ופתאום ריח רע מפריע לכל היושבים להמשיך במסיבתם. כלם מעקמים פניהם וסותמים את אפם, חוץ מאחד, מי שיודע שבנו הוא המקור לריח הרע, ומדוע? מפני שהוא בנו, ועל כל "פשעים" תכסה אהבה. הוא הדבר בין בני הזוג, אהבה אמיתית שהתורה מלמדת אותנו מכסה על כל הפשעים שבעולם, וממילא הופכים את הרע לטוב והשלום גדל בבית.
ככלל האדם בעולם הזה צריך להיות משפיע שמחה ועדוד על הסובבים אותו, ואפילו אם באים עליו עם כל בעיה שלא תהיה, צריך הוא לכסות את הבעיה ולטשטשה, עד מקום שידו מגעת.
בימינו הדברים צריכים חזוק ביותר, משום שהאנשים מתהלכים ממורמרים מי בבעיות בעבודה, מי בעוני ומי במחלות, ופעמים רבות שאדם מחפש היכן לשפוך את לבו, בא לחבר או לחכם, החכמה הגדולה היא להטות אוזן קשבת, להצדיק את אותו אדם, לעודדו ולפיסו ולהקטין כמה שיותר את הצרה, כגון שיראה לו את הדברים הטובים, שכן נמצאים בו. וכמו שכתב רבינו הבעש"ט הקדוש זיע"א על הפסוק "וראה בטוב ירושלים", שהאדם צריך לראות את הטוב שבכל דבר. ואם נתבונן בכוס שחציו מלא וחציו ריק ונשאל שני סוגי אנשים שיגדירו את אשר רואים הם, נמצא כי אחד יאמר שרואה "חצי ריק" והשני יאמר "חצי מלא", ומי מהם עדיף? הלא שניהם אמרו את האמת? אלא שהבעל שם טוב למד אותנו תמיד להתבונן במה שיש ולהודות להקדוש ברוך הוא, ועל החלק החסר נתפלל ונבקש שיתמלא גם כן. וכבר אמרו חז"ל בגמרא כתובות (קיא:) "טוב המלבין שינים לחברו יותר ממי שמשקהו חלב".
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
