בשני מקומות מצאנו כי היתה אחדות נפלאה בעם ישראל. בראשונה, בצאת ישראל ממצרים. ובפעם השניה היה זה במעמד הר סיני עת קבלו עם ישראל את התורה שכך נאמר: "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (שמות יט. ב'). ויחן – כאיש אחד בלב אחד.
ומהו "כאיש אחד בלב אחד"?
הרה"ק ה"אמרי יוסף" מספינקא זצ"ל פירשו על פי דברי הירושלמי בנדרים (פ"ט ה"ד) בביאור הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". (חומש ויקרא יט. יח') שכשם שאם היד הימנית פגעה ופצעה את היד השמאלית, לא יעלה בדעת האדם שהיד השמאלית תשוב ותפצע את היד הימנית, כך אם אדם מישראל פגע בחבירו לא יעלה על הדעת שהנפגע ינקום ויפגע בפוגע. כי כל ישראל כגוף אחד, שכל אדם הוא כאיבר בו. וזהו שאמרו: "כאיש אחד – בלב אחד", כשהגיעו להכרה זו שכולם מהווים שלימות אחת והם כאיש אחד, נעשו מאוחדים בלב אחד.
והרה"ק רמי מאיר שלום מפוריסוב זצ"ל הסביר ואמר: חניית עם ישראל "כאיש אחד בלב אחד" לא נבעה מכך שחשו עצמם כולם שווים, אלא להפך, מפני שכל אחד הכיר וידע מקומו והבין היכן עליו לעמוד! זהו שנאמר: "ויחן שם ישראל – נגד ההר". שהבינו שאינם בבחינת מישור, אלא בבחינת הר: אלו למרגלותיו, אלו במעלה, והם הולכים ומתמעטים עד לאחד שבפיסגה!…
אמנם יש לחלק בין אחדות שהיתה בעם ישראל ביציאתם ממצרים לבין האחדות שהיתה במעמד הר סיני.
ביציאתם ממצרים השתחררו כולם מהמושג של עבדי פרעה והיו כולם במעמד אחד, לא היתה ייחודיות יתר אצל מי מעם ישראל, כולם היו שווים בני שווים. לא היה מה שיפלג ויגרום למחלוקת בתוך עם ישראל, ממילא היו כולם באחדות שלימה.
מה שאין כן בעת קבלת התורה. כבר חוו אירועים שונים שפיתחו אצלם אי הבנות וחילוקי דעות של מחלוקת ותרעומת, ובכל זאת מתחו קו על יריבויות נושנות והתפייסו איש עם רעהו ואשה עם שכנתה והגיעו למדרגת אחדות מיוחדת, ולכן האחדות זו גדולה וחשובה יותר.
וכתב מרן החיד"א זצ"ל בספרו "לב דוד" (פרק לא.) כי השפעת הימים ההם עת התכוננו עם ישראל למעמד הנשגב של קבלת התורה, יש בכוחה להשפיע עד עצם היום הזה בימים הסמוכים לחג השבועות החל מראש חודש סיון. ולכן ראוי לנצל סגולה מיוחדת זו, שכן בראש חודש באו בני ישראל למדבר סיני כמאמר הפסוק: "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כאיש אחד, בלב אחד. ומיני אז מסוגלים ימים אלו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לאהבת אחים ורעים ומתיחת קו על יריבויות העבר, לפיוס בין פלגי העם לכל שבטיו ועדותיו: "כאיש אחד, בלב אחד"!
ואפשר שדבר זה נרמז בחודש שניתנה בו התורה – חודש סיוון. החודש הזה על פי התורה הוא "החודש השלישי", מכיוון שהוא השלישי אחרי חודש ניסן, המכונה "החודש הראשון".
המספר אחד מייצג אחדות, אבל אין זו אחדות שלמה, כי יש כאן דבר אחד בלבד ואין מה לאחד. לעומת זה, המספר שלוש מייצג אחדות שלמה. קודם לכן היו שניים, שתי דעות, שתי גישות, ואז בא השלישי ומאחד.
זו האחדות שהייתה בעת קבלת התורה – עם ישראל התאחד למרות חילוקי הדעות והגוונים שבו, וזו האחדות האמיתית.
ומה באמת היה הגורם להביא את עם ישראל לאחדות מיוחדת זו?
התשובה היא: המבט אל "הר סיני", אל ה"תורה", אל "נותן התורה"!
וכך אומרת הגמרא במסכת תענית (לא ע"א). לעתיד לבוא, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא ניצב כביכול במרכזו, והצדיקים מצביעים ואומרים: "הנה אלוקינו זה קווינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו". (ישעיה כה. ט) ופירשו רבותינו: כל צדיק, וייחודו – זה בתורתו וזה בתפילתו, זה בהרבצת תורה וזה במעשי חסד, זה בנגלה וזה בנסתר. וזאת כאשר כל אחד פניו לעבודת הבורא – הרי שהיא מאחדת את כולם דוגמת מעגל זה, שהוא מלוכד ומאוחד!
וכך היה אומר רב סעדיה גאון זצ"ל: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" תורה שבכתב ותורה שבעל פה – התורה היא המאחדת בין כל הפלגים וכל העדות. היא שעושה אותנו לאומה אחת, ומכח מטרה משותפת זו הרי היא מרבה שלום אהבה ואחווה:
"ויחן שם ישראל כנגד ההר". – כאיש אחד בלב אחד.
מאת: הרב דוד הכהן – בספרו אור דוד.
