וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם. (פרשת חוקת כא. ד' – ו')
בכל מקום שנענשו בני ישראל במדבר, הם נענשו בעונש בלתי טבעי, במגפה או באש שפרצו באופן פתאומי. ואילו כאן, שלח בהם ה' נחשים, שהמדבר שורץ מהם, כידוע. מדוע נבחרו כאן דוקא נחשים כעונש, למה לא המיתם במגפה?
על מה התלוננו בני ישראל, האם באמת היה חסר להם משהו? לא ולא! אדרבה – את הכל קיבלו מוכן בלי שום טורח. וכי יש אושר גדול מזה, לחיות ארבעים שנה במלון מפואר, חנם אין כסף, ללא שום דאגות?
ובכל זאת – "ותקצר נפש העם בדרך". מדוע? דווקא מצב זה, נטול הדאגות וחסר המתחים, שלנו הוא נראה כגן עדן – להם הוא היה כגיהנום. הם רצו להרגיש כבני אדם, לחיות את התקוה, את האכזבה ואת השמחה. הם מאסו בחיים כאלה, שנראה הכל מובטח מראש, שבהם אין מה לדאוג ולהיות במתח, שבהם אין צורך לקוות, ואין אפשרות לשמוח.
אך באמת, לא היה מקום להתלונן. אם נראה היה לבני ישראל, שחייהם שקטים מדי, משעממים מדי, לא היתה האשמה אלא בהם עצמם! הם שכחו, היכן הם נמצאים – במדבר הגדול, מוקפים אויבים, נחשים עקרבים וחיות רעות. הם היו משולים למי שהולך על חבל דק בעינים עצומות, ונדמה לו שהולך בדרך סלולה… לשם כך באו הנחשים השרפים, לרפא אותם ממחלה זו…
מדוע באמת לא היו מסוגלים להרגיש שמחה כשהמן ירד להם מדי בוקר? משום שהכל היה נראה להם מובטח. הם חשבו שלא יתכן אחרת, מאשר לקום בבוקר ולמצוא את הכל מוכן. במשך השנים איבדו את ההרגשה, שבעצם הם נמצאים באמצע המדבר, הם לא היו מודעים יותר לעובדה, שכל רגע הוא גילוי חדש של חסדי ה'!
עכשיו שלח להם הקב"ה תזכורת, שתחזיר אותם למציאות האמיתית, שתוציא אותם מן המצב הדמיוני, שצייר להם את החיים כחסרי טעם. "וישלח בם", לא וישלח בם – ה' לא ציוה לנחשים להתקיף אותם, הוא רק הפיר את ההגנה של ענני הכבוד, וממילא באו הנחשים… עכשיו הם למדו לדעת, שבעצם הם הולכים על חבל דק, ורק בחסדי ה' לא אירע להם כל רע.
הנחשים נשלחו להם כתזכורת, ולא להם בלבד, אלא גם לנו: גם מי שנדמה לו שמצבו "בטוח", עליו לדעת ולזכור תמיד – שכל רגע ורגע הוא גילוי חדש של חסדי ה'. כל רגע בחיים חייבים אנו להודות על הסכנות ועל הצרות שנחסכים מאתנו, ועל הפגעים שניצלנו מהם – ואז אין סכנה שהחיים יראו כחסרי טעם! (מזקנים אתבונן – ע"פ הרש"ר הירש)
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה