וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (פרשת תצווה כז. כ’)
שמו של משה רבינו עליו השלום לא נזכר בפרשתנו, משום שבתפילתו על בני ישראל אמר שאם הקדוש ברוך הוא לא יסלח להם על חטא העגל – אינו רוצה ששמו יזכר בתורה: “מחני נא מספרך אשר כתבת” (שמות לב. לב’). ודיבורו – למרות שהיה על תנאי – עשה רושם. ואמרו חז”ל (מכות יא.) לקללת חכם אפילו על תנאי באה. לפיכך לא הוזכר שמו בפרשה זו.
והגר”א הקשה למה דווקא בפרשת תצווה ולא בפרשה אחרת?
והשיב: מפני שבאותו שבוע שקוראים בו פרשת תצווה חל תמיד שבעה באדר יום פטירת משה רבנו עליו השלום. אולם בכל זאת נרמז שמו של משה ברמיזה, כיצד? מספר פסוקי הפרשה ק”א, וכן מספר הנסתר מאותיות “משה”, עולה מספר מאה ואחד. כיצד? מלוי אות מ’ הוא ם’, מלוי אות ש’ הוא ין’, ומלוי אות ה’ הוא אות א’, סך הכל הם מאה ואחד.
שמו של משה רבנו לא הוזכר בשמונה עשר פרשיות, והם שנים עשר שבספר בראשית, ובפרשת עקב, וכן פרשיות שסימנם: ‘אשר כתבת‘. אש”ר, א‘תם נצבים, ש‘ופטים, ר‘אה, כתב”ת, כ‘י ת‘צא ב‘ראשית.
ואמרו בזהר הקדוש: שלשה הם שתיכף נענשים בקללה, מי שמדליק הנר בליל מוצאי שבת קודם הזמן, הרשעים בגיהנם מקללים אותו ואומרים “הנה ה’ מטלטלך טלטלת גבר”, (ישעיה כב,יז). ומי שמפזר פרורי לחם בדרך או במקום מטונף, מלאך הממונה על העניות מקלל אותו ואומר: מי שעושה כך יבא, לידי עניות. ומלאך הטוב עונה אמן בעל כרחו. ומי שמקלל את עצמו. וזה שאמר הכתוב: “ואתה תצווה את בני ישראל“, שישאו קל וחומר ממך שלא יעשו כן. וכן “ואתה תצוה את בני ישראל ‘ויקחו’ אליך“, ראשי תבות וישאו קל וחומר, ולא יקללו את עצמם.
וכתב הרב “שפתי כהן” זצ”ל, מגורי האר”י הקדוש, שמכאן נלמד מוסר גדול, שלא יקלל האדם את עצמו אפילו בתנאי – שאם לא יהיה כך וכך יקרה לו כך וכך – שהרי אפילו משה רבינו, שמסר נפשו למען עם ישראל, ולמענם אמר “מחני נא מספרך” אם לא ימחל חטאם – והחטא נמחל – ובכל זאת נמחה שמו!
וכתב, שזהו שנאמר: “ואתה תצווה את בני ישראל” (שמות כז. כ’), תלמדם לקח זה עצמו: ראו ששמי אינו מופיע בפרשה זו משום שהוצאתי ביטוי זה מפי. הזהרו בדבריכם שלא לומר רעה על עצמכם, ועל שום אדם חז”ל הקדושים סיפרו לנו, (ילקוט שמעוני אסתר ו’, תתרנז) שכאשר המן הרשע הכין את העץ לתליית מרדכי הוא מדד את עצמו ביחס לעץ, לראות האם מתאים הוא לייעודו. יצאה בת קול מן השמים שהעץ אכן מתאים לו, והוא אמנם נתלה עליו… והנה, אין ספק שהמן הרשע ראוי היה להתלות, אבל מעשה זה הוא שהחיל עליו את דינו… כמה יש לנו איפוא להזהר בהוציאנו מפינו חלילה ביטויים העלולים להפלילנו במרום!
ומרן החיד”א זצ”ל בספרו (“דברים אחדים”) הביא דברי הזוהר הקדוש שמי שמקלל עצמו גורם רעה לעצמו, שמלאכי חבלה אומרים “אמן” ושומרים את דיבורו זה. וכמה ממונים הקרויים “אוררי יום” (איוב ג. ח’) נוטלים את הדיבור ההוא שקילל האדם את עצמו ברוגזו, ומעוררים את הסיטרא אחרא ומביאים קללה לעולם.
וכתב: בוא וראה כמה החמירו חז”ל בזה, עד שאמרו בגמרא (שבועות לו ע”א) שאפילו מי שקורא בפני חברו פסוק או משנה שיש בהם משמעות קללה, צריך לכנות (היינו שלא יאמר “יככה השם”, אלא “יכהו”, וכן על זה הדרך) – אפילו שקורא בלא כוונת קללה, חששו רבנן. ונגע זה מצוי מאוד, ובפרט בנשים אשר לימדו לשונם לקלל לאחרים וגם לבניהם היקרים ולעצמן, וגורמות אשר רעה תבא אליהן ולבניהן אשר ילדו.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.
