"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (פרשת בראשית ב. יח)
מדוע ברא הקב"ה את האדם יחידי, שלא כשאר בעלי החיים שנוצרו יחדיו, זכרים ונקבות?
כדי שיטעם טעמה של בדידות, שיקונן על "לא טוב היות האדם לבדו" או אז ידע להוקיר את מתנתו, ולהתייחס אל אשתו בהתאם!
ומדוע הוצרך בורא עולם להוציא צלע מגוף האדם כדי לברוא את האשה ולא יצרה מצלע נפרדת?
אלא שבכל דבר שיש בו שניים יש בו חלוקה. וכך מבאר הכלי יקר פסוק זה בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם". אם היה האדם נוצר לחוד וגם האשה לחוד, אם כן יהיו שני גופים נפרדים ומחולקים ולא יהיה הטוב דבק בהם יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות ויהיו קרובים לידי פירוד ומריבה וליתן רווח בין הדבקים, והאדם באופן טבעי דבק יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי החיים, לפיכך אמר שלא טוב היה אם האדם יהיה נוצר מן חומר אחר והאשה מן חומר אחר, לפיכך "אעשה לו עזר כנגדו", כשיהיו מן חומר אחד אז כל אחד יהיה לעזר ולהועיל לשני.
מכאן נלמד עד כמה גדולה מעלת הנישואין והחיים המשותפים של האיש והאשה.
מובא במדרש, שאדם הראשון לא חסר לו דבר, היה גבוה ביותר, מלאכים משרתיו, צולים לו דגים, היה שותה יין ישן, נמצא בגן עדן עלי אדמות ועם כל זאת אומר הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".
אכן כן אימתי החיים מתוקנים דווקא כשהבעל הוא המכוון והאשה היא המסייעת, אך אם וכאשר יש שני מלכים בכתר אחד, לא ניתן כלל לנהל את הבית, ועל כן כתיב "אעשה לו עזר כנגדו". וכפי שכתב רבינו הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט – כ) וז"ל: לכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהא דיבורו עמה בנחת ולא יהא עצב ולא רגזן. וכן ציוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה יותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהי בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.
ולכן כאשר יש אש של מחלוקת צריך האדם לדעת שהוא מחוייב להיות המפייס, כי היו"ד של האיש מפריד בין האותיות א' ו–ש', ואילו אצל האשה אין הפרדה בין האות א' לאות ש' (האשה) כי מזגה של האשה חם, וקשה יותר להתפייס.
לכן ידע האיש להיות המוביל והמפייס במריבה ויזהר שלא תזיל דמעה בגללו, וידע למצוא את הדרך כדי לפייסה, ויהי בעל רגש כלפיה ויכיר לה טובה על כל עמלה שעושה למענו. היא נושאת נפשה לרגע יבוא בעלה לאחר ששהתה בין ארבעת הקירות יטעם מן התבשילים, יחמיא לה על טרחתה, ישא עיניו סביב, יראה איך הבית מסודר, וישמיע מילת הערכה. יספר מעט מחוויותיו, את מי פגש ועם מי שוחח, מה שמע ומה ראה, ישתף אותה בעולמו. כל זה מחיוב הכרת הטוב גרידא. אבל כאן החיוב כפול ומכופל, שכן האשה – הבעל הוא כל עולמה, אליו היא נושאת את נפשה, ובו קשרה את גורלה. אם יהיה אדיש כלפיה – הלא תהיה אומללה ובודדה כאלמנה בחיי בעלה…
כשהבעל נכנס הביתה, מאירות עיניה. משל למה הדבר דומה? לאדם רעב. מביאים לפניו לאכול, הוא מושיט את ידו, וחוטפים את הלחם מלפניו…
על הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" מבארת הגמרא (בברכות ח.) לעת מצא זו אשה והמשך הפסוק רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. כלומר כאשר אתה בא לחפש אשה לעת מצא, אזי רק שטף מים רבים וכו'. מים ר"ת ממון, יופי, משפחה – אל תחפש רק את הדברים האלו אעפ"י שהם חשובים אלא ראשית חפש את היראת שמים שבה. "אשה יראת ה' היא תתהלל" – האשה המהוללת והמשובחת לפני הקב"ה היא זו שיש בה יראת שמים.
וכבר אמר שלמה המלך ע"ה "שקר החן והבל היופי יראת ה' היא תתהלל" ולכאורה מעשים בכל יום שאנשים שמים דגש ומחפשים גם את החן וגם את היופי מכאן שיש לו משמעות א"כ איך נאמר על זה שקר?
משיב ע"כ רבנו יוסף חיים זצ"ל אם מחברים את כל האפסים שבעולם התוצאה תהיה אפס אחד גדול, אך אם נוסיף רק סיפרה אחת לפני אזי המספר יהיה לאין ערוך. כך אשה שיש בה רק חן ויופי זה שווה לאפס, אך אם יש בראש ובראשונה יראת שמים אזי החן והיופי הם בעלי משמעות.
מאת: הרב דוד הכהן – גן יבנה.